...
ש. ... התשובה לשאלה שלי, למה שניהם לא כתבו, שום מגבלות, זה כי הם סמכו אחד על השני, נכון?
ת. נכון".
איני מקבלת מסקנה זו. כשם שמערכת היחסים ההדוקה והמיוחדת יכולה היתה להוביל לכך שא. ז"ל סמך על א. כי לא תשנה את צוואתו, באותה מידה יכולה היא להוביל למסקנה ההפוכה כי א. ז"ל ביקש להשאיר לא. (או לעצמו, במידה והיה מאריך ימים אחריה) את שיקול הדעת האם לשנות, בהתאם למסלול החיים את האמור בה.
לכך מצטרפות העדויות על אופיו של א. ז"ל. כנטען, ועל כך קיימת תמימות דעים בין כל הנוגעים בדבר, א. ז"ל היה איש עסקים חד וממולח, קפדן אשר הקפיד על קלה כחמורה.
לעניין זה מתוך עדותו של י., מיום 25.6.07 בעמוד 50 לפרוטוקול, כאשר נשאל על יכולתו העסקית של אביו לאור מסמכים בכתב ידו שהוגשו לעיונו:
"ש. ונכון שזה מעיד, המסמכים האלה מעידים על יכולת מאוד גבוהה בנושאים עסקיים, בנושאים אפילו הייתי אומר, לא משפטיים, אבל ביכולת גבוהה מאוד של אביך.
ת. לאבי היתה יכולת מאוד גבוהה בנושאים עסקיים, עם המסמכים האלה ובלעדיהם".
ובעמוד 100:
"ש. התחלת קודם, אמרת בכמה מילים דברים לגבי א.ר. ז"ל. הוא היה אדם מאוד חכם, נכון?
ת. כן.
...
ש. איש מאוד, מאוד חריף. בקיא.
ת. כן".
--- סוף עמוד 37 ---
וכן מעדותו של ר., בדיון מיום 29.6.08, בעמוד 399 לפרוטוקול:
"אני זוכר את אבי, הוא היה דייקן. הוא ידע בדיוק כשהוא כותב משהו, הוא חקר, הוא ישב, זה היה בשנים האלה שהוא עבד אחרי ההתקף הוא עבד בבית. אחר הצהריים הוא ישב וכתב ודייק, הוא היה בן אדם דייקן ביותר והוא הקפיד, נקרא לזה, על קוצו של יוד...".
בהילקח בחשבון שזהו האיש וזה אופיו, הרי המסקנה המתחייבת היא שלא היה משאיר את רצונו בהגבלה של יכולתו של המצווה השני לשנות את האמור בצוואה ל"יד הגורל" – אלא היה דואג כי תיכתב בצוואה מפורשות הגבלה מעין זו. מאי קיומה של הגבלה שכזו,– הרי שניתן לומר כי לא זו היתה כוונתו, ולא זה היה רצונו.
שלישית, נטען כי א. ז"ל וא. פעלו במהלך חייהם המשותפים לאורו של עיקרון שוויון, במתנות אשר העניקו לילדים ולנכדים לאורך השנים. לפיכך, ועל פי גרסת התובעים אין סיבה לחשוב כי א. במסמך הצוואה חרג ממנהגו זה.
לעניין זה מתוך עדותה של א., בדיון מיום 26.6.07, בעמ' 239 לפרוטוקול:
"ש. ... תגידי לי, לאור מה שסיפרת לנוף את מסכימה איתי שאתם נהגתם בשוויון בין שלושת הילדים מבחינת הדברים שנתתם להם, עד פטירתו של א.?