ת. כן.
ש. מי רצה את השויון הזה? א., את?
ת. היתה לנו שפה משותפת".
וכן מדבריה בדיון מיום 19.11.07, בעמ' 261:
"... חילקנו את הרכוש לשלושת הילדים, שלושת הילדים קיבלו הכל. מגרש ודירה ומניות והכל. זה לא שייך אני לא הוצאתי אותם מהירושה, הם קיבלו יותר מה שכל ילד קיבל בחיים שלו. הם קיבלו כסף, הם קיבלו מניות, הם קיבלו בית...".
וכן מדבריו של ר., בדיון מיום 29.6.08, בעמוד 335 לפרורוטוקול:
--- סוף עמוד 38 ---
"ש. ר., אתה יכול לתאר לנו את כל המקרים שבהם אתה, נ. וי. – הילדים של א. ז"ל וא., לא קיבלתם מהם נכסים, או מתנות בחלוקה כללית של שליש שליש שליש?
ת. באיזה תקופה אתה מתכוון?
ש. מאז ומעולם.
ת. בדרך כלל המתנות היו פלוס מינוס שוות. כל אחד בתקופה שונה. כללית, ברכוש שחולק שנות ה – 60 וה – 70, זה היה פחות או יותר שוויון, שווה בשווה ובתקופות יותר מאוחרות קיבלנו לפי הצורך, כל אחד בתקופתו. אני אפילו לא יודע אם זה בשוויון".
איני מקבלת טענה זו משני טעמים. האחד, חרף דבריה של א. וכמצוטט מעלה, הוכח עובדתית כי השוויון לא היה שוויון מהותי ובלתי הדיר. היו, ככל הנראה במהלך החיים של משפחת ר. מתנות והענקת כספים שלא היו שווים לחלוטין בין הילדים/ הנכדים, אם בחייו של א. ז"ל ואם לאחר מותו. כך, ניתנו כספים למען ביתה של נ. שנזקקה להם מטעמים רפואיים, וכן הועברה לה קיצבה חודשית בעת שהתגוררה עם משפחתה בארה"ב, וכך גם לר. כשהיה סטודנט.
מתנה משמעותית נוספת, אמנם ניתנה לאחר מותו של א. ז"ל, אולם עליה לא מלינים התובעים – והיא העברת בית המגורים של א. ז"ל וא., על ידי א. וללא תמורה לביתו של י., וכדי לסבר את האוזן יש לומר כי מדובר במתנה בשווי של כ – 6.5 מיליון ₪.
לעניין זה מתוך עדותו של י. מיום 25.6.07, בעמוד 46 לפרוטוקול:
"עו"ד פרי: אתה מכיר את ההעברה שא. נתנה ללא תמורה את ביתה, את הוילה שהיא גרה לביתך?
ת. כן.
...
ש. האם היא היתה רשאית לתת את הבית לי. בתך או לא?
...
ת. הדבר הזה, הבית הזה אמא נתנה אותו, אחרי שהיא נתנה לר. את מרבית שאר העיזבון".
הטעם השני הוא מבחינת הקשר הסיבתי: גם אם א. ז"ל וא. נהגו לחלק מתנות פחות או יותר שוות בגודלן בין הילדים ובין הנכדים, אין בכך בכדי לחייב אותם או מי מהם להמשיך ולנהוג באותו אופן לאחר מות מי מהם, או להצביע על אומד דעתם כי ינהגו באופן דומה גם בחלוקת רכושם לאחר אריכות ימיהם. יכולתם ורצונם הטוב של הורים ליתן מתנות נדיבות יותר או פחות לילדיהם, אינו יכול להפוך לחיוב. מדובר ברצון חופשי,