הנתבעים לעומת זאת טוענים כי לא ניתן ליתן הסעדים הנתבעים בתביעה זו, ללא תיקונים מרחיקי לכת של הצוואה והצו שניתן לקיומה ללא התנגדות התובעים, לפני 13 שנה. לפיכך, אין להיכנס לתביעת הטעות לגופא מאחר ואינה עוברת שני מבחני סף: התיישנות ולחילופין איחור ושינוי קיצוני בהגשתה. בנוסף נטען כי על תביעה זו להידחות גם לגופא משהתובעים לא הוכיחו את יסודות ס' 30(ב) לחוק הירושה, ולא זכאים לסעדים כלשהם.
על פי לשונו של ס' 30 (ב) לחוק הירושה, מוסמך בית המשפט לתקן הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, וכדלקמן:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".
סמכות מיוחדת זו הוסיפה, כלשונו של פרופ' קורינאלדי (בספרו, שם בעמ' 229) מעבר לסמכות של ביטול הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, סמכות לתיקון קונסטרוקטיבי מהותי של הצוואה.
ההלכה מקפידה על בירור אומד דעת הנותן לפי הנתונים העובדתיים בשעת עשיית הצוואה, ולא לפי שינויים עובדתיים מאוחרים.
אכן, סעיף 30(ב) לחוק הירושה הוסיף את תיקון דברי הצוואה "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות". לדעת השופט ברק, להשלמת חסר זה, בשל טעות, יש לפנות לנסיבות, לאור ראיות חיצוניות (ר', פרשנות צוואה, בעמוד 363). לדעתו של פרופ' קורינאלדי (דיני ירושה, בעמ' 230) יש מקום, כפי שעולה מלשון הסעיף, לפרשנות מצמצמת ודווקנית. תיקון הצוואה (להבדיל מביטול הוראת הצוואה מחמת
--- סוף עמוד 47 ---
טעות), ייעשה אך ורק כאשר ניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא פעל בהשפעת הטעות.
על כך מדבריו של פרופ' שילה, בספרו (פירוש לחוק הירושה, כרך ראשון, שם בעמ' 276):
"הסעיף מביא בתור "כלל" את האפשרות לתיקון הצוואה, ורק אם אי אפשר לתקן, - בטלה ההוראה שבאה עקב הטעות. לכאורה היה סביר והגיוני למצוא בסעיף סדר הפוך לפיו הכלל יהיה בטלות הוראת הצוואה, והחריג – תיקון הצוואה. מכך שהמחוקק בחר להעמיד את הדברים דווקא בצורה זו ניתן ללמוד גם על מדיניותו בנושא. מי שבא לבית המשפט בבקשה להפעיל את האמור בס' 30(ב) חייב תחילה להוכיח לא רק שנפלה טעות ואפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, אלא שההוראה שהוא רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות. לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין עשיית ההוראה, אין לתקן את הצוואה".