וכן, בהמשך:
"תיקון הצוואה הוא הסדר מרחיק לכת ביותר. למעשה בית המשפט כותב עבור המצווה צוואה אחרת בשמו. זהו חידושו הגדול של המחוקק הישראלי. ולכן, נוסח הסעיף והקפדה על מה שקבוע בו חשובים ביותר. אפשר לתקן את הצוואה רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה. אין זה מספיק שאפשר להניח מה שהמצווה היה מורה, אפילו אם קרוב לוודאי שהיה מורה אחרת. בית המשפט צריך להיות משוכנע לגמרי שלוליא הטעות המצווה היה קובע שזה ודווקא זה, רצונו".
לאור האמור, ולגופו של עניין וכל המפורט מעלה, אני סבורה כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח בבירור מה היה א. ז"ל מורה, במידה והיה מעלה על דעתו את המצב העובדתי כי א. תבחר לשנות את צוואתה ההדדית, ואף להעניק לר. בחייה את מרבית רכוש החברה.
איני סבורה כי א. ז"ל טעה במניע, בעובדה או במצב המשפטי: ראשית, לאור דבריה המפורשים של א. לא הוכח כי אומד דעתה היה כי הצוואה ההדדית מטילה מגבלות עליה ועל א. ז"ל – שלא להוריש את רכושם לילדיהם בחלקים שווים וכן כי הציגה לא. ז"ל מצג שכזה, וכן לא הוכח כי א. ז"ל טעה בסברו שהמצב המשפטי השורר באותה עת, במועד עריכת הצוואה מאפשר לא. לשנות את צוואתה. כמפורט, ולאור אופיו של א. ז"ל אשר היה איש עסקים חד ומיומן, קפדן ובקיא אשר נעזר בשירותיו של עורך דין מוביל - לא סביר להניח כי לא ידע את המצב המשפטי לאשורו, אשר באותה עת איפשר לכל מצווה, באשר הוא, גם אם כתב צוואה הדדית - לשנותה.
משזו החלטתי לגופו של עניין, איני רואה צורך להידרש לטענת ההתיישנות והשיהוי.
16. עקרונות כלליים – תום לב
--- סוף עמוד 48 ---
על פי טענה זו, בשינוי הצוואה והעברת המתנות לר., פעלה א. שלא בתום לב. יש לציין כי טענה מסוג זה שונה במובן הזה שבהתמודדות עימה אין להשתמש בדיני פרשנות הצוואה, מאחר והיא בוחנת את פעולה של א. ולא את צוואת א. ז"ל, והנסיבות האופפות את כתיבת צוואתו, כוונתו ואומד דעתו.
הבסיס לטענה מסוג זה במקרה קא עסיקנן הינו הערתו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק, בפרשת מלמד נ' סולומון, לפיה יתכן כי פעולת המצווה השני לשינוי צוואתו, לאחר פטירת המצווה הראשון היא פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973.
ובמילותיו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק:
"... באמרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א 576/72 הנ"ל [1], בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא. במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. יתכן גם שניתן לקבוע בישראל כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה), שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי))".