ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5), 703, 710.
וכן מתוך ספרו של כב' השו' ברק (פרשנות במשפט, שם בעמ' 72):
קושי נוסף הקיים הוא בגישה, כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד צדדי) את הצוואה".
ניתן אולי גם להסיק לעניין זה מדבריה של איילת בלכר פריגת, במאמרה לעיל בעמ' 512:
--- סוף עמוד 49 ---
"שינוי חד צדדי של צוואות הדדיות פוגע לא רק באינטרסים אינדווידואלים של חופש ציווי, אלא עשוי לפגוע גם בערכים משפחתיים של שיתוף, הסתמכות ואימון. לפיכך, שיטת משפט החורתת על דגלה עקרונות של שיתוף ואימון במערכת היחסים המשפחתית ומבקשת לקדמם מן הראוי שתיתן תוקף להצהרה כה גלויה וברורה של שיתוף מצד בני הזוג, כפי שזו באה לידי ביטוי בעריכת צוואות הדדיות, ותגבה אותה בגיבוי משפטי".
בענייננו, איני סבורה כי ניתן לקבוע כי א. פעלה בחוסר תום לב, משהעידה כמפורט מעלה, כי מבחינתה ההסכם בינה ובין בעלה המנוח היה שכלל הרכוש עובר אל מי מהם שנותר בחיים, הרשאי לעשות בו כרצונו. כמו כן לעניין זה יש להתחשב בעובדה כי התובעים לא נושלו לחלוטין מהרכוש המשפחתי: לאורך כל חייהם הם קיבלו מהוריהם מתנות נדיבות ביותר (כגון רבע מנכסי החברה בילדותם, דירות וכספים, דירת מגורים לכל אחד מהנכדים וכיו"ב), ואין לדעת מה תוכן צוואתה/ צוואותיה של א. שנערכו בשנת 1996 ולאחר מכן.
17. נאמנות
טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעים, וגם היא מתייחסת לחובה המוטלת על א. הינה כי א. הפכה מכוח צוואת א. ז"ל לנאמנה על נכסיו, עבור ילדיהם, הזוכים אחריה, במעין נאמנות הסכמית או נאמנות קונסטרוקטיבית, כהגדרתם. רעיון זה אינו שאוב מהמשפט הישראלי, אלא, כמפורט בהרחבה בסיכומי התובעים, מהמשפט האנגלי.
באופן כללי, במשפט האנגלי, עם פטירת המצווה הראשון נעשה המצווה השני נאמן לטובת הזוכים, שאמורים לזכות מכוח צוואתו של המצווה שנפטר ראשון. אם נפטר תחילה המצווה הראשון, שקיים את התחייבותו, שלא לשנות או לבטל את צוואתו ההדדית; ואילו המצווה השני, שזכה בעזבונו של המצווה הראשון מכוח התחייבות כאמור, הפר את התחייבותו שלא לשנות את הצוואה, וציווה את רכושו לזוכים אחרים מלבד אלה שאמורים היו לזכות מכוח הצוואות ההדדיות – כי אז מתערבים דיני הנאמנות והיושר האנגליים. במקרה כאמור, רואים דיני הנאמנות והיושר האנגליים במצווה השני או במנהלי עזבונו, נאמנים לטובת הזוכים המיועדים, מכוח התחייבותם של המצווים, שלא לשנות את צוואותיהם ההדדיות (מתוך, אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת, ירושה – עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, תשס"ו 2006 בעמ' 362).