ג. ההשהיה הארוכה מדי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור" (ההדגשות שלי – מ' נ').
סעיף 4, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נושא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן אין טעמיו של הכלל חלים. דוגמה יפה לצדקת הרעיון שמאחורי סעיף 4 נמצאת בענייננו בעדותו של מר לוסטיגמן. לוסטיגמן עמד בעדותו על כך שהוא לא תבע את משפחת אשל על חיובים שלא שולמו ביודעו שלמשפחת אשל תביעה על ליקויי בנייה. אכן, אם לוסטיגמן ידע שהוא חייב לאשל יותר מאשר אשל חייבים לו, אין סיבה שיתבע את משפחת אשל, ואולם אם אשל תובעים, מבקש לוסטיגמן לקזז את חובות העבר. אותו ההיגיון חל על התביעה בגין איחור במסירה. כשם שהמוכרת הייתה רשאית לקזז מתביעתה של משפחת אשל את חיובי העבר שהתיישנו, כך רשאית משפחת אשל לקזז מהתביעה שכנגד את החיובים בגין איחור במסירה, והכול במסגרת החוב שנפסק בתביעה שכנגד.
14. המערערים כולם טענו לקיזוז, ואולם בשאלה מי רשאי לקזז יש להבחין בין התובעים השונים:
(א) אשל חויבו במסגרת התביעה שכנגד לשלם 32,798 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה שכנגד עם הצמדה למדד יולי 1987 בתוספת ריבית של 6% לשנה על החוב המקורי שאיננו צמוד. מסכום זה זכאים הם לקזז פיצוי בגין האיחור במסירה שקדם לתקופת ההתיישנות לפי 700 דולר לחודש. לפיכך זכאית משפחת אשל לקזז מהחוב שנפסק כנגדה בעניין התביעה שכנגד את החוב שחבה להם המוכרת בגין האיחור במסירת הדירה מיום 1.7.1987 ועד יום 20.9.1987, לפי חישוב של שווה ערך בשקלים ל-700 דולר לחודש, ביום 20.9.1987, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד זה.
--- סוף עמוד 11 ---
(ב) התביעה שכנגד בעניין משפחת רוגוב נדחתה, ועל-כן אין הם זכאים לקזז דבר.
(ג) משפחת קורמן חויבה כאמור, במסגרת התביעה שכנגד, לשלם 5,000 דולר בשקלים לפי השער שהיה ביום רישום הדירה בטאבו בשנת 1993. לעניין זה התביעה שכנגד לא התיישנה. על-פי מועד החיוב שנקבע בערכאה הראשונה, המועד לתשלום הוא כשנה לפני הגשת התביעה שכנגד, על-כן התובעים שכנגד לא נזקקים בסופו של יום לסעיף 4 לחוק ההתיישנות לעניין פריט זה, אשר התגבש כשנה לפני הגשת התביעות. משפחת קורמן אינה זכאית אפוא לקזז כנגד הסך של 5,000 דולרים האמורים סכום קצוב המגיע לה, לטענתה, בגין איחור במסירת הדירה בתקופה שקדמה להתיישנות.