בסיכומים בערעור שבים המערערים ומדגישים כי בית הדין האזורי קבע כי תקופה ארוכה הם עבדו ללא תלושי שכר, ואף חברת מיארה טענה להעסקה מאוחרת מכך. על כן לדברי המערערים, "האם אין לראות בעצם הבחירה לנקוט בהגנת בדים, שקרית וחסרת תום לב, כמו גם העסקת התובעים ללא תלושי שכר במשך כשנתיים ויותר, כאחת מעילות חזקות ביותר להרמת מסך ההתאגדות?" (סעיף 4 לסיכומים בערעור).
16. המערערים טוענים, כי במקרים פחות חמורים מכך קבעו בתי הדין שבשעה שמוכח כי תאגיד פעל להונות, לקפח את העובד, ולהשתמש לרעה באישיות המשפטית של התאגיד, והעובד מועסק תוך הפרת חובת תום הלב, יש להרים את מסך ההתאגדות. לטענתם, חברת מרגו הייתה בבחינת "חברת קש" וחברת מיארה יחד איתה עשו יד אחת להונות את המערערים. בית הדין האזורי התעלם לעניין זה מן הראיות שהוצגו לו בנושא, מהן עלה שחברת מרגו אינה אלא חברת קש. היותה של חברת מרגו חברת קש תומכת לטענת המערערים בהרמת המסך, וזאת מאחר ש"אחת העילות הבסיסיות יותר להרמת מסך היא שנעשו מעשים בשם החברה כדי לקפח או להונות עובד ואלה מעשים כאלה" (פרוטוקול הדיון בערעור ע' 6 ש' 4).
17. נוסף על כך טוענים המערערים כי יש להתערב בסכום ההוצאות הנמוך שפסק בית הדין האזורי לזכותם. בית הדין נימק את שיעורו הנמוך של הסכום שפסק בשל דברי החוקר על תיאום גרסאות לכאורה ביניהם. אלא שבית הדין לא שמע את גרסת המערערים לעניין זה, ולא בדק אם יש בסיס לחשדות נגדם.
18. כאמור, במהלך הדיון בערעור הודיעה באת כוח המערערים כי המערערים מוותרים על ערעורם בעניין דמי חגים (ע' 6 לפרוטוקול הדיון בערעור).
עיקר טענות המשיבים
19. המשיבים טוענים כי הערעור סב על ממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי ואין להתערב בהם. בית הדין צדק כשקבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות ולא חייב את מר עמרם בחיובי חברת מיארה. המערערים לא הצביעו על עילה להרמת המסך ופסיקת בית הדין עולה בקנה אחד ההלכה הפסוקה. לטענת המשיבים, אין בסיס לטענת המערערים לפיה חברת מיארה הודתה בהעסקתם באופן ישיר. כמו כן צדק בית הדין כשקבע כי לא קיימת יריבות אישית ולא הוכח כי מר עמרם היה מעסיק ישיר של העובדים. גם לא הוכח שמר עמרם פעל בחוסר תום לב ומתוך כוונה להונות את המערערים, או שחברת מרגו פעלה יחד עם חברת מיארה על מנת להונות אותם. בית הדין גם צדק כשקבע כי חברת מרגו אינה חברת קש.
20. אשר לסכום ההוצאות שפסק בית הדין טוענים המשיבים, כי כלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בסכום ההוצאות שפוסקת הערכאה הדיונית. בית הדין נימק את החלטתו בעניין סכום ההוצאות בשל מעשהו החמור של המערער מר ברקת, שתדרך את חבריו המערערים שחיכו מחוץ לאולם אודות שאלות שנשאל בחקירה נגדית. לטענת המשיבים "בית הדין קמא הדגיש בפסק דינו כי תיאום הגרסאות של העדים לא נסתרה".