13. מכל מקום משלא שולמה התמורה הגישה התובעת תביעה זו בסדר דין מקוצר.
בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים 1-5 בלבד. ביום 18.1.10 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעים 1-3 ונגד הנתבעת 5. מאוחר יותר בוטל פסק הדין נגד הנתבעת 5 אך פסק הדין נגד הנתבעים 1-3 נותר בעינו.
14. ביום 10.5.10 ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת הנתבעים 6-8 ופירוט העובדות הרלוונטיות לגביהם, זאת לאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט לפני כב' הרשם אורי פוני במהלכה נחשפה התובעת לעובדות חדשות. בקשת תיקון כתב התביעה התקבלה, וביום 10.6.10 הוגש כתב תביעה מתוקן גם הוא בסדר דין מקוצר. לאחר שהתקבלו בקשות רשות להגן של הנתבעים 4-8 הועברה התביעה לדיון בסדר דין רגיל.
טענות הצדדים:
טענות התובעת:
15. כאמור אין מחלוקת שהתמורה בגין העסקה לא שולמה, ואין מחלוקת על גובה החוב. על כן אין מקום לדון בחוב עצמו אלא רק באחריות של הנתבעים 4-8 לחוב. אחריות זו נובעת, לשיטת התובעת, משימוש פסול באישיות המשפטית הנפרדת של החברות שהקימו הנתבעים שנועדו למלט את הנתבעת 1, "חומרי בניין בסמ"ה", מחובותיה ולהבריח את נכסיה.
16. התובעת טוענת שבחודש נובמבר 2008 פנו אליה נציגי בסמ"ה וביקשו לפרוס את החוב כלפיה. התובעת נענתה לבקשה בחיוב והחליפה המחאות של בסמ"ה שהיו בידה בהמחאות חדשות על חשבון החוב. לטענת התובעת ההמחאות החדשות היו חתומות בחתימתו של עמאד.
17. ב-15.1.09 שוב ביקשה בסמ"ה לפרוס את יתרת החוב ושוב נענתה התובעת בחיוב לבקשה. התובעת החליפה את ההמחאות שהיו ברשותה בהמחאות אחרות של בסמ"ה שמועד הפירעון של הראשונה שבהן נקבע ליום 15.2.09 אלא שהמחאה זו חוללה והושבה על-ידי הבנק בציון "התקבלה הודעת ביטול". (נספח ג' לתצהיר התובעת).
18. כך גם יתר ההמחאות שנמסרו לתובעת חוללו, חלקן בשל "אין כיסוי מספיק" וחלקן בשל הודעת ביטול שמסרה בסמ"ה לבנק.
19. התובעת מצביעה על סמיכות הזמנים המחשידה שבין מועד הפירעון של ההמחאה הראשונה, 15.2.09, הקמת "מרכז הברזל מועאוויה" ביום 23.2.09, והקמת "מרכז הברזל" ביום 18.3.09. סמיכות זמנים זו, בנקודת הזמן המסוימת בה לא הצליחה בסמ"ה לפרוע את חובותיה לתובעת ולנושים נוספים, כאשר באותו הזמן גם נתבעו בסמ"ה, ג'אברין ועמאד על-ידי הנושים, אומרת דרשני.
20. טענות התובעת בתמצית הן שהנתבעים כולם רקמו יחד מזימה להונות את נושיה של בסמ"ה, ובפרט את התובעת, ולשם כך נפתחו החברות הנתבעות 5 ו-6 ("מרכז הברזל מועאוויה" ו"מרכז הברזל").
ג'אברין ועמאד עמדו בראש המהלך הזה. כנגד ג'אברין כבר ניתן פסק דין ולכן אין מקום להרחיב על חלקו בעניין. המחלוקת היא לגבי מעורבותו של עמאד בבסמ"ה ובקנוניה שטוענת לה התובעת וכן לגבי הקשר שבין בסמ"ה ל"מרכז הברזל" שלשיטת התובעת איננו קשר תמים.
לגבי הנתבע 4, עמאד, שהחזיק ב-50% ממניותיה של בסמ"ה, התובעת טוענת שהוא איש מפתח בבסמ"ה, שחתם על שיקים שלה, ערב לחובותיה כלפי ספקים שונים ואף שילם חוב של בסמ"ה בסך 110,000 ₪ לאחד הספקים.
לגבי עבד, הנתבע 7, הבעלים של "מרכז הברזל", התובעת טוענת שהוא היה אמנם עובד שכיר בלבד בבסמ"ה אך למעשה היו לו סמכויות שם, הוא הציג עצמו כמנהל ובפועל הוא לקח חלק בקבלת ההחלטות בנוגע לבסמ"ה.
לטענת התובעת, המהלך עצמו היה פשוט: הנתבעות 1 ו-3 התנהלו מראש בערבוב נכסים כך שיש לראות בהן ישות אחת. כאשר נקלעה בסמ"ה לקשיים היא החליטה להעביר את פעילותה לחברה חדשה, "מרכז הברזל מועאוויה" (הנתבעת 5), שתמשיך את פעילותה תוך התנערות מחובותיה של בסמ"ה. אלא שלאחר שעמאד וג'בארין הבינו שהעברת הפעילות של בסמ"ה לנתבעת 5 בבעלותו של עמאד מגלמת בתוכה סיכון וחשיפה לחובותיה של בסמ"ה הוחלט להקים את "מרכז הברזל" (הנתבעת 6) שתהיה בבעלות "ניטרלית" של עבד ושל נור שאינם קשורים לכאורה לבסמ"ה. ואמנם פחות מחודש לאחר שהוקמה הנתבעת 5 נרשמה "מרכז הברזל" אצל רשם החברות, רכשה לכאורה את הציוד של בסמ"ה בהסכם פיקטיבי, והמשיכה את פעילותה של בסמ"ה תוך שימוש במוניטין, במאגר הלקוחות, בציוד ובמלאי של בסמ"ה.