כפי שמורה תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), שיקולי בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני הם קיומה של עילת תביעה לכאורה (משמע, סיכויי התובענה העיקרית להתקבל), מאזן הנוחות (הנזק שייגרם למשיב מקבלת הבקשה לעומת הנזק שייגרם למבקש מדחיית הבקשה) ושיקולי יושר (תום לב וניקיון כפיים, שיהוי וכד').
ב. קיומה של עילה לכאורה - סיכויי התובענה להתקבל
על מנת להכריע בשאלה אם לתובענה העיקרית סיכוי של ממש להתקבל, יש לדון בעילות התביעה שפירט המבקש, על רקע הנסיבות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות ומהראיות שהמציאו הצדדים.
הרף הקבוע בדין לבחינת קיומה של עילת תביעה, אינו גבוה: "די בכך שהוכח שהתביעה אינה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין" (א. גורן, סדר הדין האזרחי, בעמ' 522).
טענותיהם העובדתיות של הצדדים, אף על פי שבעניינים רבים סותרות אלו את אלו, חושפות מהלך עסקים לא-נדיר. משקיע חדש מצטרף לחברה קיימת, רוכש חלק ממניותיה והופך לשותף בה, אך יחסי השותפות הנרקמים בינו לבין השותפים ובעלי המניות האחרים אינם מאפשרים הפעלת התאגיד במשותף לאורך זמן.
עולה השאלה, אם מהלך דברים זה עולה כדי קיפוח המיעוט – טענתו העיקרית של המבקש, או כדי הפרת החובות החלות על המשיבים מכוח הדין, לרבות חובת זהירות כלפי המבקש וחובת אמון החלה על המשיבים כבעלי מניות. על מנת להשיב על שאלות אלו ולבחון אם הבקשה לסעד זמני מציגה עילה-לכאורה, אתייחס לסוגיות המרכזיות שהצדדים חלוקים לגביהן.
--- סוף עמוד 9 ---
- מהותה של ההשקעה – הלוואת בעלים או רכש מניות?
המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו היא בשאלה מה היה טיבה האמתי של ההשקעה. לטענת המבקש, הסך שהשקיע בחברה – 700,000 ₪ - הוגדר ומהווה הלוואת בעלים, שאמורה הייתה להיות מוחזרת לידיו באמצעות חלוקת דיבידנדים, אלא שזו נמנעה על ידי המשיבים. לטענת המבקש, ההימנעות (או: מניעת) חלוקת הדיבידנדים נוגדת את הקבוע בסעיף 3.1 להסכם השותפות, לפיו יחולקו בין השותפים רווחי החברה, מדי חודש בחודשו.
מנגד טוענים המשיבים, כאמור לעיל, כי ההשקעה הוגדרה כהלוואת בעלים רק בשל שיקולי מס של המבקש, אולם במהותה היא הייתה תמורה בעסקת רכש מניות.
ללא ספק, בסוגיה זו הצדק עם המשיבים: למרות הגדרת ההשקעה כ"הלוואת בעלים" בהסכם השותפות, במהותה הייתה ההשקעה תשלום עבור רכישת מניות.