כך ניתן להבין כבר מעיון בהסכם, הקובע כי חלקה של ההשקעה יועבר למשיבים 2-1 כנגד חשבונית, וחלקה האחר יוחזר למבקש עד להשבה המלאה רק באמצעות משיכת כספים מתוך רווחי החברה. אם בכך לא די כדי לעמוד על טיבה של ההשקעה, הדברים מקבלים משנה תוקף מן הקביעה כי הרווחים יתחלקו באופן שווה בין כל בעלי המניות (בהמשך, תידון משמעותה של ההימנעות מחלוקת דיבידנדים).
יתרה מזאת, בחקירתו אף הודה המבקש כי זה היה טיבה האמיתי (ראו פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2013 (להלן: "הפרוטוקול"), עמ' 11, ש' 2-1, 10-9).
הקביעה בדבר טיבה של ההשקעה שומטת את הבסיס תחת טענת המבקש (בפרק ב.11 לבקשה) לאי-פירעון הלוואת הבעלים שהעמיד ובכך פוחתת תכולתה של טענת הקיפוח, אשר תידון להלן.
- קיפוח המבקש
המבקש טוען לקיפוחו כבעל מניות, על ידי בעלי המניות האחרים בחברה – המשיבים. המבקש טען עוד, כי למרות שכל אחד מהשותפים מחזיק בחלקים שווים של החברה (הסכם השותפות קובע, בסעיף 3.4, כי למרות שהמשיב 1 מחזיק ב-1% יותר מחלקם של בעלי המניות האחרים בהון המונפק, כל בעלי המניות "יישאו בהתחייבויות וזכויות החברה בחלקים שווים"), המשיבים הם בעלי השליטה בחברה, שכן הם עושים יד אחת ופועלים בתיאום מוחלט ביניהם. המשיבים לא הכחישו טענה זו, אך טענו שלא היה בדבר ממעשיהם משום קיפוח המיעוט.
--- סוף עמוד 10 ---
סעיף 191 לחוק החברות קובע:
"(א) התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
(ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך."
לעניין טענותיו של המבקש, רלוונטיים גם סעיף 192(ב) לחוק החברות, הקובע:
"בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים".
המונח "קיפוח" עמום, ולפי הסברה של צ. כהן בספרה בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות (מהדורה שנייה, תשס"ח – 2008) (להלן: "צ. כהן – בעלי מניות"), בעמ' 117, לא בכדי בחר בו המחוקק. כהן מבהירה, כי מונח זה עמום כדי להקנות לבתי המשפט סמכות רחבה, לפרשו בדרך הראויה בהתאם לנסיבות משתנות. עוד מציינת כהן, כי המונח מכוון למעשה שיש בו משום עוול, וכי יתכן מצב בו צירוף של מעשים יהווה קיפוח, גם אין די בכל אחד ואחד מהם כדי ליצור קיפוח (שם, 119-118).