36. החרה החזיק אחריהם מר אלי שהם, מהנדס ראשי בב.ס.ט בניה, העד היחיד מטעמה, שאישר בפה מלא את העובדה כי שכרם של הפועלים הזרים מסין אינו כפי שמשתקף בתלושי השכר שקיבלו, והוא גבוה בהרבה, וכך בלשונו של שהם:
"ש. בתור אחד שחי את ענף הבניה אתה יודע כמה הרוויח עובד זר סיני בתקופה הרלוונטית?
ת. כולם יודעים. עובד סיני הרוויח בתקופה הרלוונטית בסביבות 700 ש"ח ליום.
ש. לפי התלושים יוצא שהוא הרוויח 250 ש"ח ליום תסכים איתי שזה לא הגיוני ומישהו השלים לו את היתרה במזומן?
ת. הוא לא עובד על 250 ש"ח ליום.
ש. מה קורה עם ההפרש?
ת. ההפרש משולם לרועי צרור הוא דואג לשלם את היתרה אם זה בתלושים או בצהוב או שחור או לבן וזו האחריות שלו ולכן יש לנו הסכם איתו של 40 עמודים.
ש. ......
ש. לפי ההסבר שלך רועי צרור זה שאמור להשלים לעובד 700 ₪?
ת. כן. יכול להיות שמעבר ל-700 ₪.
... "
בהמשך, בחקירה חוזרת:
--- סוף עמוד 22 ---
"ש. דיברת על ראשי צוותים שמנהלים איתם משאים ומתנים, ככל שצוותים אלה באים כקבלן ומציעים מחיר לקוב ולא כספקי כח אדם?
ת. עניתי על זה. האינטרס שלהם לעבוד לפי קובים. ככה הם יכולים לקבל שכר יותר גבוה ויכולים להגיע ליותר מ-700 ₪ עד 1000 ₪" (ע' 23 ש' 5-24, ע' 24 ש' 13-16 (ההדגשות שלי ר.ר.).
37. הנה כי כן, העובד ומר ליו, גם הוא מהגר עבודה מסין, העידו על שכר בגובה 700 ש"ח ששולם להם עבור יום עבודה. סכום זה עולה באופן ניכר על ערך שכר הנטו היומי העומד על כ-250 ש"ח כפי שעולה מתלוש השכר. כל יתר העדים, ובהם עדי המשיבים, אישרו בעדותם את דבר קיומו של תשלום נוסף לעובדים, בשיעור גבוה, שאינו מדווח, ולפי גרסתם מדובר בתופעה ידועה בענף, נכון לאותה תקופה לפחות. עם זאת, כל אחד מן הגורמים המעורבים, כולל נציגי תאגידי כוח האדם שהעידו בבית הדין האזורי, מתנער בדרכו מכל קשר לאותו תשלום, תוך שהוא מצביע על אחרים האחראים לו.
בית הדין האזורי נמנע מלקבוע חד משמעית כי העובד קיבל לידיו תשלום נוסף, תוך שקבע כי לא עלה בידי העובד להוכיח את גובהו. לטעמנו, ושלא כפי שהיה סבור בית הדין האזורי, מן העדויות שנשמעו לפני בית הדין האזורי עולה באופן חד משמעי כי העובד אכן קיבל לידיו תשלום נוסף מעבר לסכום עליו דווח בתלושי השכר שקיבל, וכך אנו קובעים.
שכרו של העובד
38. כאמור, אף שבית הדין האזורי השתכנע כי גובה השכר המקובל בענף היה כפי שהעידו כל העדים לפניו, בית הדין קבע כי העובד לא הוכיח את הסכום ששולם לו. בית הדין מצא כי התשתית הראייתית לעניין זה הייתה חסרה, בעיקר מן הטעם שהעובד נמנע מלהזמין לעדות את קיאן ואת וו. אכן, טוב יותר היה אם קיאן וכן וו היו מעידים לפני בית הדין האזורי, או אם הייתה מוגשת ראיה אובייקטיבית המלמדת על גובה השכר או לפחות על הסכום שהועבר על ידי העובד למשפחתו בסין מדי חודש. כך ניתן היה לקבל תמונה מלאה וברורה יותר אודות התשתית העובדתית. נציין כי כשנשאל העובד בחקירה נגדית מדוע לא הזמין לעדות את קיאן, השיב: "הוא פוחד. עכשו אני לא בקשר איתו. לא הזמנתי אותו לדיון היום כי אני לא יודע איפה למצוא אותו ואיפה הוא עובד. אני לא יודע ממה הוא פוחד" (עמ' 9 ש' 2). אין לכחד, תשובתו של העובד במסגרת חקירתו הנגדית, לפיה קיאן "פוחד", אך מתקבלת על הדעת. שהרי לכאורה לפחות, במעורבות במתן התשלומים, ובהעברתם באופן כנטען, יש חשש לעבירות על חוקי המדינה, על כל המשתמע מכך, לרבות סכנת גירוש. מכל מקום, לטעמנו, די היה