28. מן העבר השני, נטייתו של השופט י' עמית היא שהוראות הצו חלות גם על שינוי בסדר המסגרת של הבאת הראיות, אף שהותיר את הדבר בצריך-עיון (עניין פופ, פסקה 8). בהחלטה זו נאמר כי הלשון הפשוטה של סעיפים 1(5) ו-1(6) לצו בתי המשפט מלמדת כי הם מתייחסים גם לשינויים בסדר המסגרת של הבאת הראיות. בכמה החלטות, אחת שיצאה תחת ידי, נדחתה בקשת רשות ערעור בהקשר של סדר הבאת הראיות מכוח הוראות צו בתי המשפט, וזאת מבלי להידרש לפרשנותן של ההוראות לעומקן (עניין אורנשטיין; עניין גרון; וראו עניין איירפורט; והחלטתו של השופט נ' הנדל בעניין לוסטיגמן).
דיון והכרעה
--- סוף עמוד 16 ---
29. כפי שציינתי בפתח הדברים, לעמדתי נכללות החלטות שניתנו בהתאם להלכת סוויסה במסגרת סוגי ההחלטות שלא תינתן עליהן רשות ערעור, כאמור בצו בתי המשפט. ככל שהדברים אמורים לגבי החלטות שאינן משנות את סדר הבאת הראיות, הרי שהן נכללות בסעיף 1(10) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על:
"החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון".
החלטת בית משפט להשהות את גילויו של מסמך נעשית מכוחה של תקנה 112 לתקנות, המצויה בפרק ט' לתקנות אלו, ומשכך היא חוסה במפורש בגדרי הסעיף. היא איננה כלולה בשלושת סוגי ההחלטות שהסעיף ממעט – גילוי מסמך מסוים, עיון במסמכים וטענת חיסיון. לעמדתי, שלושת סוגי החלטות אלו שהוחרגו מהוראות הצו עניינן בעצם הגילוי או העיון במסמך כזה או אחר; בשל כך עשוי הדבר להשפיע על ההליך באופן משמעותי, והדבר עשוי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' טולידאנו, [פורסם בנבו] פסקאות 4-5 (21.3.2012)). לעומת זאת, החלטה מכוח הלכת סוויסה אינה עוסקת בעצם גילוי המסמך, אלא בעיתוי שבו יגולה. זהו ההבדל בין החלטה בטענת חיסיון להחלטה מן הסוג שבה עסקינן. במובן זה, ההחלטה אמנם פוגעת בעיקרון של 'משחק בקלפים גלויים', אולם הפגיעה בבעל הדין היא זמנית, ונעשית בשל ההנחה כי במצבים מסוימים דווקא הסתרתם של קלפים כאלו ואחרים תועיל לחקר האמת יותר מאשר גילויים. לפיכך, אין מדובר בסיטואציה שבה, על דרך הכלל, נפגעת זכותו של צד באופן יוצא מגדר הרגיל, אשר יצדיק את האפשרות למתן רשות ערעור. זאת, שעה שמן העבר השני מדובר בהחלטה דיונית מובהקת. יש לזכור, כי כבר בפסק הדין בעניין סוויסה צוין במפורש, כי "החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו, ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים" (שם, פסקה 15(ה)). טעם הדבר הוא שהשאלה אם מתעורר חשש לשיבוש גרסתו של בעל דין תלויה בהיכרות עם הצדדים עצמם, עם כתבי הטענות, עם המסמכים שאת גילויים מבוקש לדחות, ועם המכלול. באלה, ניכר יתרונה של הערכאה הדיונית. לעיתים, כפי שארע בעניין שלפנינו, הדבר נעשה לאחר שבית המשפט עיין במסמך בעצמו. במצב דברים זה, נדרשות נסיבות יוצאות דופן על מנת שערכאת הערעור תבחר להתערב בהחלטה; ובהינתן שהפגיעה בבעל הדין היא זמנית – הרי שלשונו ותכליתו של צו בתי המשפט כאחת מורים על כך שלא תינתן רשות ערעור על החלטות מעין אלו.