7. לפי הערכת השמאי, שנערכה לצורכי הביטוח, שווי הרכב נאמד בסך של 630,000 ₪. זאת משום שהשווי הבסיסי היה 600,000 ש"ח, ושווי התוספות לרכב היה 30,000 ש"ח. חווה"ד התחשבה בשורת מאפיינים בהם: מד אוץ, בעלויות קודמות, שימוש קודם כדילר, מועד העליה לכביש ב- 2008 וציינה: "קביעת הערך על סמך חקר שווקים מיוחד" (ע' 2).
8. לאחר הערכת השווי המוקדמת, נדרש התובע, לשלם דמי ביטוח המגיעים עד כדי 18,383 ₪ לשנה (ע' 5 לפוליסה). הפוליסה הונפקה לתקופת ביטוח מיום 28.11.11 ועד ליום 31.5.12. במהלכה, התרחשה תאונה כשביום 1.3.12 בנו של התובע הותיר את דלת הרכב פתוחה .
9. סמוך לאחר התאונה, ביום 14.3.12, מכר התובע את הרכב בסך של 313,000 ₪ (לנוכח עדות התובע מסתבר שהסכום הזה לא נותר במחלוקת, ובכל אופן כך הוכח).
10. לאחר התאונה, פנה התובע, לסוכנות הביטוח, הנזכרת הפוליסה (להלן:"סוכנות הביטוח") ודרש באמצעותה, פיצוי על נזקיו. (אציין מעתה, שהתובע "אנאלפבית" ושסוכנות הביטוח היא שביצעה את ההתכתבות.)
11. ביום 27.3.12 נבדק הרכב, ע"י השמאי מטעם התובע, ויקטור עידן, לאחר שנדחתה בקשתו לחוו"ד פרטית משמאי אחר, עמי מימון, שהבהיר את מניעותו בהיותו היועץ למבטחת הרכב (לימים, אכן הגיש השמאי הזה חוו"ד נגדית מטעם מבטחת הרכב).
12. ביום 7.5.12, נשלח מכתב הדרישה לפיצוי ממבטחת הרכב האחר. ביום 11.7.12, שלחה מבטחת הרכב האחר מכתב דחייה בנימוק לפיו: "האחריות לתאונה היא על נהג במכוניתו אשר הפר את ת' 80 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961." (להלן:"תקנות התעבורה").
13. לאחר מכתב הדחייה מצד מבטחת הרכב האחר, פנה התובע, באמצעות סוכנות הביטוח, למבטחת שדרשה ממנו מסמכים. ההתנהלות שבוצעה בתיווך סוכנות הביטוח, נמשכה זמן עד שקצה נפשו של התובע ,שפנה בתביעה לביהמ"ש. המבטחת, לא שלחה מכתב דחייה, אך גם לא שילמה דבר, בגין הנזק לרכב. זאת, גם לאחר בדיקת השמאי מטעמה.
14. ביום 3.1.13 הוגשה התביעה לבית המשפט . כלומר, למעלה מ-9 חודשים, לאחר התאונה עליה נמסרה הודעה למבטחת. הפנתה למבטחת הרכב האחר, ולמעלה מ-5 חודשים לאחר שנדחה על ידה ושב למבטחת.
15. רק לאחר התביעה, ולאחר פסה"ד בשאלת האחריות, נשלח לתובע לראשונה, סכום שלא במחלוקת (ר' הודעה מיום 10.9.15 בקשה 38 בתיק).
--- סוף עמוד 5 ---
ג. תמצית הנטען בכתבי הטענות בנוגע לנזק
16. בכתב התביעה נטען שעל המבטחת הרכב של התובע לפצות לפי הפוליסה שקנו ממנה, שעל הנתבעים 1 ו-2 לפצות עקב רשלנות הנהג ואחריות מתיר השימוש, ושעל מבטחת הרכב האחר לפצות בהיותה מבטחת אחריות הנתבעים 1 ו-2 ועקב רשלנותם. בתביעה מתואר כי לאחר התאונה פנתה סוכנות הביטוח, במועדים שלא פורטו, ותבעה פיצוי משתי המבטחות. סוכנות הביטוח שלחה להן את כל המסמכים הדרושים לבירור החבות (ס' 9). מבטחת הרכב האחר, סירבה לפצות, רק בהסתמך על הטענה בדבר הפרת תקנות התעבורה, ולא מכל סיבה אחרת המסייגת חבותה לפי הפוליסה (ס' 12). מבטחת הרכב התנערה מאחריותה לפיצוי, ופעלה בניגוד להנחיות המפקח על הביטוח (להלן:"המפקח"), כשלא התייחסה לדרישה. "לחילופי חילופין" טען התובע, להפרת "מספר חובות חקוקות...ובין היתר" בחוק חוזה הביטוח והנחיות ו/או הוראות המפקח על הביטוח (ס' 23). בתביעה לא צוינו סעיף ספציפי בחוק, או הנחיה ספציפית של המפקח על הביטוח שלפי הטענה הופרו. מוסיף התובע וטוען שהמבטחות, באמצעות נציגיהן, נהגו בחוסר תום לב ועל מנת להתחמק מתשלום (ס' 19). מהתביעה עולה שעד ליום בו הוגשה, נותר ללא כל פיצוי, מאף אחת מהמבטחות.