לשיטתה של משיבה 3, הלכה פסוקה היא כי רק במקרים חריגים יורשה צד שלישי לערער על החלטה של ערכאה דיונית מבלי ששימש צד להליך. לטענתה, בכדי שתקום זכות הערעור עליו להראות כי התקיים "הליך נלווה" בעניינו, כך שהוא היווה "בעל דין בפועל".
למותר לציין, כי בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסק דין של ערכאה שיפוטית מקבילה. תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את ההחלטה נשוא עתירה זו, קרי החלטת הרשות שלא לערוך מכרז. לפיכך, טענתה של משיבה 3 מתייתרת.
כלל מעשה בית דין:
משהגעתי למסקנה כי העותרת קנתה לה זכות עמידה לעתור כנגד הסכם הפשרה בין הצדדים המאריך את תקופת ההתקשרות ביניהם, יש לתת את הדעת לטענתה של משיבה 3, באשר להיותו של ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, מחייב כלפי כולי עלמא ומשכך גם את העותרת.
הדוקטרינה של "מעשה בית דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון. לפיו, משנתן בית המשפט פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני המשתיק את בעלי הדין ומונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין.
הכלל של סופיות הדיון מיועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק (ע"א 165/776 רשות הפיתוח נ' עלי חליל עזאם, פ"ד לא(1) 253,
--- סוף עמוד 14 ---
259 (1976), וכן ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1968)) (להלן: "פרשת קלוז'נר).
ראו רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו פד"י נז(1) 673, 680 (2002):
"ככלל, מעשה-בית-דין קם רק בין אותם צדדים, או חלפיהם, הרשאים ליהנות ממנו בשל סמיכות עניינם לעניין הצדדים, היוצרת קירבה משפטית. הפעלת השתק פלוגתא אך לטובת הצדדים להתדיינות מבוססת על ההנחה כי צודק למנוע התדיינות נוספת באותו עניין ממי שכבר היה לו יומו בבית-המשפט".
שני שיקולים עיקריים עומדים במרכז כלל ההשתק. האחד, נעוץ בטובת הציבור הנובעת מסיומו של המשפט, השני, מבטא את אינטרס הפרט שכן יש לשמור על בעל הדין שכנגד שלא יוטרד פעמיים או יותר בגין אותה עילה או פלוגתא (ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי התשנ"א בעמ' 13 וכן ראו פרשת קלוז'נר בעמ' 586).
עם זאת, מעשה בית דין יחול אך ורק על הצדדים במשפט. שכן, מי שלא היה צד במשפט ולא יכול היה להשמיע דברו, אינו קשור בממצאי פסק הדין. (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה 7, ש' לוין עורך, עמ' 635 1995).