בעניין זה ראו דברי הנשיא זוסמן בע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"די כו(2) 829, 838 (1972):
"הכלל האמור המגביל מעשה בית דין למי שהיה בעל דין במשפט, מבוסס על הרעיון שמי 'שהיה לו יומו בבית המשפט' לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים. אך למי שלא היה בעל דין, לא הייתה שעת כושר להביא דבריו לפני השופט ולכן אין משתיקים אותו עקב מעשה בית דין שהיה בין אחרים".
וכן ראו דברי השופט זוסמן בע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פד"י יא 1242, 1250 (1957):
"כאשר לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות או שההזדמנות הייתה פגומה ובלתי ממצה, נדחה כלל ההשתק מפאת שיקולים של צדק, ואין הטענה בדבר ההטרדה הצפויה לבית המשפט ולבעל הדין היריב מהווה עוד עילה להשתיקו".
בעניינינו, העותרת לא הייתה בעלת דין בעתירה הראשונה ומשהוכיחה כי זכויותיה עלולות להיפגע כתוצאה מהחלטת הרשות אשר התקבלה כאמור בניגוד לדין, קנתה לה זכות עמידה לעתור כנגד ההחלטה. לפיכך, משלא ניתנה לה ההזמנות להשמיע דבריה לפני בית המשפט, לא ניתן כעת להשתיקה בטענה שפסק הדין מהווה מעשה בית דין הקושר אותה בתוצאותיו.
מכאן, ניתן להסיק כי ההסכמה עליה חתמו הצדדים מחייבת אותם בהיותם בעלי הדין היחידים להתדיינות.
טענת השיהוי בהגשת העתירה:
המשיבות טוענות כי העותרת הגישה את העתירה בשיהוי ניכר. לטענתן, הציגה העותרת בפניהן מצג לפיו היא מוותרת על זכותה לטעון כנגד פסק הדין והסכם הפשרה. עוד טוענות כי בקבלת טענת השיהוי לא תגרם פגיעה בשלטון החוק, שהרי תפקידה של משיבה 1 הוא בשמירה על הציבור מפני פגיעה. שלטון החוק והציבור עומדים למול עיניה. יתרה מכך, בית המשפט נתן תוקף להסכמות הצדדים לאחר שבחן האם בהארכת ההתקשרות תיגרם פגיעה בשלטון החוק או הציבור.
תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000, קובעת כי עתירה תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין.
--- סוף עמוד 15 ---
בבואו לבחון את טענת השיהוי על בית המשפט לבחון את הפגיעה באינטרסים של הצדדים תוך בחינת נסיבותיו של המקרה הנדון. יתרה מכך, לבחון מהן הסיבות בגינן הוגשה העתירה בשיהוי. לסל שיקולים אלו, יוסיף בית המשפט את שיקול הפגיעה בשלטון החוק.
ראו בעניין זה פרשת שינדי בע"מ 889:
"בית-המשפט יעניק לטוענים כנגד ההליך המנהלי סעד גם אם עתירתם לוקה בשיהוי, כאשר העילה לעתירה היא פגיעה חמורה בשלטון החוק, ותוצאתה הצפויה של דחיית העתירה היא מתן גושפנקה לאי-חוקיות משמעותית וחמורה" (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"די מב (1) 678 (1988)).