סיכום
- לסיכום האמור בחוות דעתי, יתרונו של תיקון מס' 2 בא לידי ביטוי בשילוב שבין גמישות בקבלת ראיות להוכחת הנסיבות החיצוניות לחוזה, לבין מתן עמדת בכורה ללשונו המפורשת של החוזה. כאמור, קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. משקלה של כל אפשרות במצב האמור תלוי מקרה קונקרטי, תוך שיש לשמור על חשיבותה ומעמדה של הלשון.
ועדיין, בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. אמנם זוהי בדיקה מורכבת הנובעת גם משיקולים מעשיים, היא אף חיונית כדי למלא אחר מצוות המחוקק בתיקון. ברם, יש להדגיש כי הראיות החיצוניות תמלאנה תפקיד שונה, בהתאם למסקנת בית המשפט אם מדובר בסוג החוזה שברישא או שבסיפא. לאמור, ייתכן מצב בו הצדדים חלוקים אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה. על בית המשפט להכריע במחלוקת זו. קיימות שתי אפשרויות. האחת, לפיה עשויות הראיות לתמוך, לחזק ואף לגלות שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה. או אז מילאו הנסיבות החיצוניות את תפקידן, והחוזה יוכרע על פי לשונו. הראיות החיצוניות בדמות הנסיבות העידו לטובת תחולתה של הסיפא, אך אינן בעלות מעמד עצמאי המשפיע על מלאכת הפרשנות. במובן זה, הן יצאו מתמונת ההכרעה. לפי האפשרות השניה, הראיות החיצוניות מובילות למסקנה שהסיפא אינה חלה ואומד הדעת אינו משתמע במפורש מלשון החוזה. קרי – תחול הרישא. לא ניתן במצב זה, ובניגוד לסיפא, הנסיבות מקבלות תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים, לצד החוזה עצמו.
בבסיס עמדתי לפיה נועד התיקון להציג שני חוזים – אחד ברישא והשני בסיפא – שתי הנחות. ההנחה האחת היא – התיקון בא לתקן ולשנות מהמצב הקיים. כך עולה מלשון הסעיף. פרשנות הסעיף חייבת להסביר את ההבדל בין הרישא לבין הסיפא, את הסדר ביניהם, והעיקר – לתור אחר מצוות המחוקק – לפיה אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. הוראה זו של המחוקק טומנת בחובה ההכרה כי ישנם חוזים בהם אומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה, וכי אז הלשון מכריעה. לפי ההנחה השניה – ההבדל בין גישת הכללים (ראו פסקה 5.ז. לעיל), לבין גישת שני סוגי החוזים אינה לטעמי עניין סמנטי-רטורי. סבורני כי הניסיון המשפטי מלמד שהשאלה המשפטית שבאמצעותה יכריע בית המשפט במחלוקת בין הצדדים משפיעה גם על התוצאה בפועל. המחוקק התווה דרך שיש בה חידוש והיא – הכוונת בית המשפט לקיומם של חוזים אשר פרשנותם תוכרע בהתאם ללשונם. לשון, ולא נסיבות.