אין בתכלית החוזה לגבור על לשון מפורשת. אף אם הלשון אינה מפורשת, יש לנקוט בזהירות בכל הקשור להיבט האובייקטיבי של התכלית הסובייקטיבית. השימוש בתכלית אובייקטיבית בפרשנות חוזה הינו מוצא אחרון, וייעשה בהתאמה לדיני החוזים ולא לדיני הנזיקין. משמע – יש לקיים בירור עובדתי של אומד דעת הצדדים לחוזה, בנבדל מקביעת נורמה.
בתיקון מס' 2, הביע המחוקק הישראלי את עמדתו הוא. כשם שפירוש חוזה מאתגר ואינו קל, כך המצב ביתר שאת בפרשנות סעיף חוק בנושא פירוש חוזה. ניסיונן של מדינות אחרות מלמד שקיימת דינאמיקה בין המחוקק לבית המשפט בפיתוח כללי פרשנות החוזה. בדיקת החומר והרקע החקיקתי כפי שצוין, מגלה כאמור שהתיקון הינו פשרה בין גישות שונות. כך גם לגישת חבריי, על אף חילוקי הדעות בינינו. ייתכן שבמפגש רצונות זה צמחו ועוד תצמחנה תועלת והפריה. תועלת שתקדם את עיקרון חופש החוזים.
כאמור בפתיחת הדברים, אני מסכים כי בנסיבות המקרה דין הערעור להידחות, כפי שהציע חברי המשנה לנשיאה.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, ג' באדר התשע"ב (26.2.2012).