ביקורת זו הובילה, מבלי משים, ליצירת "הרוח של הלכת אפרופים", כפי שזו כונתה בידי המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 37 (2006) (להלן: עניין מגדלי הירקות). לשיטתנו, הכינוי "המיתולוגיה של אפרופים" מתאים יותר, שכן אף שהלכה ותפחה – כלל לא היה לה על מה שתסמוך (ראו: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, פס' 2 לפסק דיני ([פורסם בנבו], 23.2.2010) (להלן: עניין בלמורל)). מבקרי הלכת אפרופים ייחסו לה דברים שכלל לא נאמרו בה, וכדבריה של השופטת מ' נאור:
אנו ערים לטענות הנטענות לפיהן הלכה זו [אפרופים] יצרה אי וודאות. טענות אלו מועלות לעיתים גם באולמות המשפטים. הייתי מציעה למבקרים לחזור ולקרוא, לראות מה נאמר ומה לא נאמר. זו הצעתי גם למבקשים לעשות שימוש בהלכה, לעתים תוך הפלגה למרחקים (עניין מגדלי הירקות, בעמ' 83-82).
- מכל מקום, על רקע הביקורת החליט המשנה לנשיא מ' חשין על קיום דיון נוסף בעניין שנדון בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481 (2006). מאז שיצא לאוויר העולם פסק הדין בדיון הנוסף, אין לראות עוד את פסק הדין בעניין אפרופים כעומד בפני עצמו – כשם שככלל אי אפשר לקרוא פסק דין במנותק מן המארג הפסיקתי הסובב אותו, ובפרט מן הפסיקה המאוחרת הבאה לפרשו ולבארו. לא אחת קורה כי פסיקה מכוננת אינה מכווננת עד הסוף. לא תמיד נקשרים כל הקצוות בפסק דין שמציע תפיסה חדשה או משקף חשיבה מחודשת בנושא מסוים. פסק דין מכונן, ואין מחלוקת כי פסק הדין בעניין אפרופים הוא כזה, אינו מתייחס תמיד לכל האפליקציות המעשיות, ואין הוא שוזר את כל החוטים המקשרים את התפישה החדשה לפנים המגוונים – ולעיתים גם הבלתי צפויים – של המציאות. דוגמא מצוינת לכך היא פסק הדין בעניין אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486 (2004)) שהכיר לראשונה בזכותו של עיזבון של ניזוק שנפטר לקבל פיצוי ראוי בגין אובדן השתכרותו של הניזוק ב"שנים האבודות". פסק הדין בעניין אטינגר לא קשר את כל הקצוות ולא טווה את כל החוטים. ההלכה החדשה שנקבעה הצריכה הכרעות משלימות, שניתנו בפסיקה מאוחרת יותר – וראו למשל: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006); ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פ"ד סא(2) 771 (2006); ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון חוסאם ([פורסם בנבו], 10.5.2007); ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי ([פורסם בנבו], 19.12.2007); ע"א 2739/06 עיזבון דוביצקי נ' רזקאללה ([פורסם בנבו], 1.6.2008); ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים ([פורסם בנבו], 26.1.2009). בית המשפט, בעניין אטינגר, כמו גם בעניין אפרופים, קיבל היזון חוזר מן המציאות וקבע את ההשלמות וההתאמות הנדרשות בפסיקה מאוחרת.
- כך, הפסיקה שבאה בעקבות הלכת אפרופים – ובפרט, פסק הדין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות – הבהירה ועיצבה את דרכי יישומה של ההלכה וקשרה את הקצוות שנותרו "פרומים" בהלכת אפרופים. במסגרת זאת, הדגישה הפסיקה כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה – לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 29-28; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני; ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, פס' 2 לפסק דינה של השופטת א' חיות ([פורסם בנבו], 21.12.2008) (להלן: עניין אברון). כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 313). עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד – כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 23, 28; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 300-299, 318); והשני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 28-26; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 314-313).
- לנוכח זאת, יש לומר כי התהליך שהחל בפסק הדין בעניין אפרופים לא נגמר בו. בעניין אפרופים ניטעו זרעים ראשונים וראשוניים לתפישה פרשנית חדשה. בפסקי הדין שבאו בעקבותיו, ובפרט – בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, הלכו וצמחו שורשיה של התפישה – שורשים אשר מטבעם מחוברים יותר לאדמה, לקרקע המציאות (ולא רק בשל שנכרכו בגידול ירקות); וכך, עברה הלכת אפרופים חידוד, עיצוב ואולי אף מיתון, ככל שהשורשים חדרו אל לב האדמה.