עם השתרשות ההלכה, ועם קשירת הקצוות כאמור, סברנו כי הוצבו במקום תמרורי האזהרה הנדרשים, והאמנו כי די בכך כדי להפיג את ה"מיתולוגיה של אפרופים", ככל שזו הייתה קיימת, וכדי להבהיר כי "הרוח" שנשבה מהלכת אפרופים, ככל שהייתה כזו, כבר איננה (ומעולם גם לא הייתה אמורה להיות) רוח פרצים (ראו גם: עניין בלמורל, פס' 4-3 לפסק דיני). עם זאת, לצערנו, גם היום, כשש-עשרה שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניין אפרופים, וכחמש שנים לאחר שניתן פסק הדין בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, ממשיכים רבים לפרש את הלכת אפרופים שלא כהלכה, לעיתים תוך התעלמות מוחלטת מפסק הדין בעניין מגדלי הירקות. הבנה מוטעית זו היא שהניעה – כך נדמה – את היוזמה שהולידה את תיקון מספר 2 לחוק החוזים.
אף-על-פי-כן, כפי שנראה להלן, תיקון זה, בנוסח שהתקבל לבסוף, אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות – מקום, אשר כפי שהובהר לעיל, למעשה כלל לא אבד לה.
לבחינתו של התיקון נגש עתה.
פרשנות חוזים לנוכח תיקון מספר 2 לחוק החוזים
- סעיף 25(א) לחוק החוזים, בנוסחו דהיום (לאחר תיקון מספר 2), קובע כדלקמן:
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
כפי שצוין, התיקון טרם זכה לניתוח מעמיק בפסיקתו של בית משפט זה. למעשה, גם מרבית המלומדים טרם נדרשו באופן מקיף לסוגיה. עם זאת, מתוך הכתיבה הקיימת – הן של בית משפט זה הן של מלומדים – ניתן להצביע בעיקר על שתי גישות מנוגדות למשמעות התיקון: האחת – גישה שלפיה ביקש התיקון לבטל את שיטת הפרשנות שהונהגה בעניין אפרופים, כך ש"תורת שני השלבים" תשוב ותנחה את בית המשפט בבואו לפרש חוזה (ראו: נילי כהן "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11, 102 (2011) (להלן: כהן); דעת היחיד של השופט י' דנציגר בע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פס' 3 ([פורסם בנבו], 6.7.2011) (להלן: ע"א אליהו)); והשנייה – גישה שלפיה הותיר התיקון את הלכת אפרופים על כנה, כך שהשיטה הפרשנית הנוהגת ממשיכה לעמוד בתוקפה (ראו: איל זמיר "אפרופים עדיין כאן" עורך הדין 11, 98 (2011)).
- בדומה לדברים שכתבנו בנוגע לפרשנות חוזה, גם פרשנות של דבר חקיקה – ולמעשה פרשנות של כל טקסט משפטי – מתחילה ונגמרת בלשון. משכך, כשם שלשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי, גם לשון החוק מגבילה את המתחם הפרשני של הטקסט הסטטוטורי. עמד על כך באחת הפרשות השופט (כתוארו אז) א' ברק, בציינו כי "נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפרשנות" (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, 304 (1987)).