בענייננו, לכל אחת משתי הגישות המנוגדות, כמתואר לעיל, ניתן למצוא עיגון בלשונו של סעיף 25(א) המתוקן. כך, לפי הגישה השוללת את הלכת אפרופים, מבטא הסיפא של הסעיף כלל פרשני אשר לפיו מקום בו לשון החוזה ברורה, כך ש"אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה רק בהתאם ללשונו, או בהתאם ללשונו בלבד, מבלי להידרש כלל לנסיבות העניין. מנגד, לפי הגישה המאמצת את הלכת אפרופים, יש לקרוא את הסיפא כפשוטו, כך ש"אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה באופן שתואם את הלשון או שמתאים ללשון. על-פי גישה זו, אין בסיפא של הסעיף כדי להוסיף מן הבחינה המהותית על הרישא, בשל שלפי השיטה הפרשנית הנוהגת, לשון החוזה ממילא תוחמת את גבולות הפרשנות – וזאת הן במקרים שבהם "אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה" הן במקרים שבהם אומד דעת הצדדים אינו משתמע במפורש כאמור.
- לשיטתנו, לשון הסעיף מאפשרת גם פירוש נוסף, שלישי. על-פי פירוש זה, הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו – קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה. ודוקו: חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר החזקה עומדת ואינה נסתרת, יש לומר כי "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה". לעומת זאת, כאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה".
- נדמה כי כל אחת מן הגישות שלעיל נתקלת, מן הבחינה המילולית, בקשיים. הגישה הראשונה, למשל, המבקשת לשוב ולאמץ את "תורת שני השלבים", כמו גם הגישה השלישית, המעגנת את החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון, סוטות, במידה כזו או אחרת, מפשוטו של לשון הסעיף, שכן כאמור – כל שכתוב בלשון הסעיף הוא כי החוזה יפורש "בהתאם ללשונו". הגישה השנייה, לעומת זאת, נצמדת בדווקנות ללשון הסעיף, אולם הטענה שלפיה אין בסיפא של הסעיף כדי להוסיף מבחינה מהותית על הרישא, אינה נקייה, בשל שהמחוקק מוחזק על כך שאינו משחית דבריו לריק. אף-על-פי-כן, למרות הקשיים המילוליים הכרוכים בכל אחד מן הפירושים השונים, נראה כי שלושתם מצויים בתוך מתחם הפירושים האפשריים של סעיף החוק. בחירת הפירוש הנכון מתוך מתחם הפירושים האמור תיעשה לפיכך תוך בחינת תכליתו של התיקון.