במאמר מוסגר, ובטרם נעבור לבחינת תכלית התיקון, יצוין כי בהתבסס על הדרך הפרשנית שבה נוהגת הגישה השנייה, ניתן אף להציע פירוש נוסף, שכן לכאורה, מן הקביעה שלפיה מקום בו "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה באופן שתואם את לשונו, נלמדת המסקנה כי במקרים שבהם אומד דעת הצדדים לא משתמע במפורש כאמור, הפירוש שיינתן לחוזה אינו חייב להתאים ללשונו. למעשה, נדמה כי פירוש זה הוא אף הפירוש שנצמד במידה המרבית ללשון הכתובה של סעיף החוק המתוקן. עם זאת, משברור מתוך נסיבות העניין (עליהם עמדנו בפרק הקודם), אף מבלי להידרש באופן מקיף לתכלית החוק, כי המחוקק לא ביקש לבטל, במסגרת התיקון לחוק, את הכלל הפרשני שלפיו לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות, יש לדחות פירוש זה על הסף.
- ומכאן – לבחינת תכליתו של התיקון לחוק. תכלית של דבר חקיקה מבטאת, באופן עקרוני, שתיים אלה: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת החקיקה, דהיינו – "כוונת המחוקק". התכלית האובייקטיבית היא התכלית שדבר החקיקה נועד להשיג לנוכח עקרונות היסוד של השיטה ובהתחשב בשיקולים הכלליים הרלוונטיים לעניין (ראו: בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 205-201 (1993)). נעמוד על התכליות כסדרן – תחילה על התכלית הסובייקטיבית, ולאחר מכן על זו האובייקטיבית.
- בענייננו, על התכלית הסובייקטיבית ניתן ללמוד הן מלשון החוק עצמו הן מן ההיסטוריה החקיקתית שלו. נפתח בבחינת התכלית העולה מן ההיסטוריה החקיקתית של התיקון, ולבסוף נגיע – כמתקדמים במרוצה הזמן – לתכלית הנשקפת מלשונו של הסעיף.
ההיסטוריה החקיקתית הרלוונטית לענייננו היא – בתמצית – זו: ביום 27.7.2009 הונחה על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם – הצעת חוק פרטית מטעם חבר הכנסת יריב לוין – היא הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון – כללי פרשנות חוזה), התשס"ט-2009 www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/1471.rtf (להלן: הצעת החוק המקורית). תוכן ההצעה היה כדלקמן:
- בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בסעיף 25, במקום סעיף קטן (א) יבוא –
"(א) חוזה יפורש על פי תוכנו המילולי; היה תוכנו המילולי בעל מספר משמעויות, יועדף הפירוש הגורע מזכויותיו של מנסח החוזה.