7. יחד עם זאת, קבע בית הדין קמא כי בשימוע השני שנערך נפל פגם, שכן הגם שנאמר למערער בשימוע הראשון שאם לא יימצא תפקיד חלופי הוא יפוטר הרי שהאחרון לא קבל יומו כנדרש. הטעם לכך הוא שעל מנת שהמערער "יקבל את ההזדמנות להיערך ולהתמודד כנדרש עם המסקנה שלא נמצא תפקיד בעבורו – חייבת היתה הנתבעת להודיע לו מבעוד מועד לפני הפגישה השנייה, שבכוונתה לסיים העסקתו משום שלא נמצא תפקיד בעבורו". זאת על מנת שיהא בידו "להבהיר ביתר הדגשה שהוא מוכן להסכים לצמצום משרתו או שכרו...". בהמשך פסק הדין נאמר כי "ניתן להבין לליבו של התובע, שלא שיער בנפשו שאכן הוחלט לפטרו, ושהיה המום כשנאמר לו שכך הוחלט, ואין לצפות שיעלה ללא היערכות נאותה – הצעות מתקבלות על הדעת להשמתו. אשר על כן אנו קובעות שלתובע לא נעשה שימוע כדין עובר לפיטוריו" (מתוך סעיף 8).
8. אשר לטענה כי המדובר באפליה מחמת גיל דחה בית הדין קמא את טענתו של המערער, אשר היה בן 63 בעת פיטוריו, כי פוטר מחמת גילו, אך קבע כי נפל פגם המתבטא באי נקיטת מדיניות של העדפה מתקנת כלפיו. וכך נאמר (סעיפים 10-11):
"10. נאמר כבר כעת, כי לא מצאנו שבנסיבות המקרה דנא גילו של התובע הוא כשלעצמו היווה שיקול בגדר השיקולים שהביאו לפיטוריו. העדפנו את גרסת הנתבע ויתר עדי הנתבעת, לפיהם לאורך שנים לא הייתה שביעות רצון מתפקודו של התובע כמנהל מחלקת צנרת, כי הושמעה ביקורת חוזרת ונשנית מצד הנתבע כלפי התנהלותו של התובע בתפקיד זה
--- סוף עמוד 7 ---
וביצועי המחלקה תחת ניהולו. גרסה זו הייתה משכנעת בהרבה מאשר ניסיונו של התובע לטעון שתפקודו כמנהל מחלקה היה מצוין ולכל היותר התקיימו בינו לבין הנתבע חילוקי דעות מקצועיים גרידא.
11. דעתנו היא שבהחלטה לסיים העסקתו של התובע לא ניתן כל משקל לגילו, וסבורות אנו שדווקא בכך נפל פגם, שמתעצם בהינתן העובדה שהתובע היה קשור בקשרי עבודה עם הנתבעת (ולו במתכונת משתנה) משך כמעט 30 שנה, תוך שאין חולק בכל הנוגע למסירותו ולמחויבותו לעבודתו.
לדעתנו, משקלם המצטבר של היות התובע בן 63 נכון ליום פיטוריו, לאחר שהקדיש את מיטב שנותיו, כמעט שלושה עשורים, לעבודה בעבור הנתבעת, הקים חובה לנתבעת ללכת לקראתו כברת דרך נוספת, ולעשות מאמצים מיוחדים שלא לסיים העסקתו, ואלה לא נעשו או למצער לא הוכחו. לשון אחרת – היה על הנתבעת לנקוט כלפי התובע, נוכח נסיבותיו, בהעדפה מתקנת, ולא כך עשתה". (הדגשות במקור. ח.א.ג.).