בית הדין קמא ציין כי לא מצא להידרש לטענות הנרחבות של הצדדים באשר לשאלה על מי נטל ההוכחה בהקשר לשאלת ההפליה, שכן גם אם ייקבע שהנטל עבר לחברה, להראות שגילו של התובע לא היווה שיקול בהחלטה לפטרו – נטל זה הורם.
9. בגין פגמים אלה – אי עריכת השימוע כנדרש ואי מתן משקל לגילו וותקו של המערער – פסק בית הדין קמא פיצוי כולל של 150,000 ₪. בקביעת גובה הפיצוי נתן בית הדין קמא משקל, בין היתר, לגיל המערער, ותקו בעבודה בשירות המשיבה, והפגמים שנמצאו בשימוע ובאופן בו התקבלה ההחלטה לפטרו. בית הדין קמא הבהיר כי פיצוי זה לא חושב בזיקה ישירה לרכיבי הסעד שהמערער עתר להם, תוך הפרדה בין התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני וזה שאיננו ממוני שכן הפגמים שנפלו בפיטוריו ובשימוע שקדם להם שונים מאלה שנטענו על ידו.
התביעה לתשלום פיצויי פיטורים בגין השנים בהם הועסק המערער כפרילנסר נדחתה, על אף שקבע בית הדין קמא כי התקיימו יחסי עובד- מעסיק בין המערער לחברה גם בשנים בהם נתן שירות כקבלן עצמאי וכנגד חשבוניות. בית הדין נימק זאת בכך שהוכח כי שכרו כפרילנסר עלה על שכרו כשכיר; שינוי תבנית ההעסקה נעשה לבקשתו של המערער וביוזמתו; לחברה לא היה כל ענין בתבנית ההעסקה. משכך הוכיחה החברה את תביעת ההשבה שלה, שעולה על הפרשי פיצויי הפיטורים שנתבעו, ועל כן נדחתה התביעה להשלמת פיצוי פיטורים.
--- סוף עמוד 8 ---
לענין השימוש ברכב נפסק כי החברה רשאית היתה לקזז כספים עבור שימוש ברכב ובפלאפון רק מיום 25.3.13 שבו דרשה השבתם, אך לא היתה רשאית לקזזם רטרואקטיבית לתקופה שלפני מועד זה, וכן הוא לעניין דמי הודעה מוקדמת והפרשות לקרנות. משכך, חויבה החברה בהחזרת הסכומים שקוזזו ביתר, כאשר נקבע שהחישוב לכך ייעשה בהסכמה בין הצדדים וככל שלא יגיעו להסכמה יגישו טיעונים לכך וינתן פסק דין משלים.
בית הדין קמא פסק כי לא קמו העילות ל"הרמת מסך" ההתאגדות, ומשכך אין לראות במר וייס כמי שחב אישית בחובת החברה בענייננו, ואשר על כן התביעה האישית כנגדו נדחתה.
נוכח כך שהתביעה נתקבלה אך בחלקה נפסק שכל צד יישא בהוצאותיו.
טענות הצדדים בערעור
10. על פסק דינו של בית הדין קמא הגישו המערער והחברה ערעורים.
לטענת המערער בע"ע 67949-09-16 [פורסם בנבו] שגה בית הדין קמא בקביעתו כי לא נפל פגם בהחלטה להעבירו מתפקידו כמנהל מחלקת צנרת. לטענתו, בית הדין קמא נתן משקל יתר לעדותו לפיה לא הופתע מההחלטה להעבירו מתפקידו, כאשר בפועל כוונתו היתה כי הופתע מעיתוי ההחלפה ומהסיבות הנטענות לה. עוד טען כי שגה בית הדין קמא כשקבע כי לא פוטר בשל גילו, שכן הוכח כי זה היה ביסוד החלטתה של החברה לפטרו ולבחור תחתיו במר פיקרי לתפקיד מנהל מחלקת הצנרת, בהיותו צעיר. כראיה לכך מפנה המערער למודעת דרושים שפורסמה בחודש מאי 2013 בו חיפשה החברה מתכנן צנרת עם ניסיון ניהולי של 3-4 שנים בתכנון צנרת. לטענתו הוא פוטר בשל גילו 63 וכן בשל רצון להצעיר את החברה. עוד טען המערער כי הוכח ונקבע כי לא היתה עילה לפיטוריו, כשלטענתו טעה בית הדין קמא כשהתעלם משאלת תפקודו. משלא היתה עילה לפיטוריו, נכון היה להפוך את נטל ההוכחה - וזאת לא נעשה. בהקשר לעילה זו מלין המערער גם בגין גובה הפיצוי, כשלטענתו היה מקום לפסוק לו פיצוי בשיעור של שכר שנתי. כן נטען כי היה מקום לישם את "הגישה ההרתעתית", שכן התקיימו כל התנאים לכך ולפסוק למערער השלמת פיצוי פיטורים בגין התקופה בה הועסק כקבלן. לבסוף, נטען כי טעה בית הדין קמא כשהכשיר חלק מהקיזוזים הכספיים, תוך קביעה כממצא עובדתי שהשתמש ברכב החברה לצורך עבודה אצל קבלן