--- סוף עמוד 10 ---
שיפוטר, ומשכך טעה בית הדין קמא בקביעתו כי נפל פגם בשימוע. לטענתה, טעה בית הדין קמא בקבעו כי נפל פגם בהחלטת החברה לפטר את המערער מבלי ליתן העדפה מתקנת ומשקל לגילו, באשר התעלם מהראיות בדבר ניסיונות החברה למצוא לו עבודה חלופית ראויה, התעלם מהעובדה כי החברה לא פיטרה את המערער מסיבה זו משך מספר שנים חרף חוסר שביעות רצון מתפקודו, כמו גם שטענה זו כלל לא הועלתה בידי המערער. לחילופין, מערערת החברה על גובה הפיצויים שנפסקו.
13. המערער טוען במענה לערעור החברה, כי נפלו פגמים חמורים בפיטוריו ובהיעדר זכות טיעון מהותית ודיונית, נוכח כך שהופתע בהעברה מתפקידו, שלא קיבל מכתב זימון לשימוע, וכי לא האמין שיפוטר - והחברה אף אישרה זאת, ושהשיחה השניה לא היתה שיחת שימוע שכן לא נעשתה בלב פתוח ובנפש חפצה. כן שב על טענתו כי פוטר בשל גילו ותוך אפליה פסולה. לשיטתו, יש לדחות את הטענה כי פסק הדין חרג מכתבי הטענות, שכן בכתבי טענותיו יש "תשתית איתנה" לפסיקת פיצויים על רקע אי התחשבות בגילו, וכן לאור ההלכה כי "בית הדין רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרסה לפניו". לשיטתו, הפיצויים שנפסקו נמוכים ויש להגדילם.
דיון והכרעה
14. לאחר שעיינו בכלל טענות הצדדים, והראיות שהונחו בפני בית הדין קמא, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו כי "לא מצאנו שבנסיבות המקרה דנא גילו של התובע (הוא המערער. ח.א.ג.) הוא כשלעצמו היווה שיקול בגדר השיקולים שהביאו לפיטוריו".
הלכה פסוקה היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. במקרה דנא לא מצאנו טעם לחרוג מכלל זה ולהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על המסכת הראייתית שנפרשה בפניו. בפני בית הדין קמא הונחו גרסאותיהם הסותרות של המערער והחברה בנוגע לשיקול שעמד ביסוד פיטוריו, והוא מצא את גרסת החברה - לפיה לאורך השנים לא היתה שבעת רצון מתפקודו כמנהל מחלקת צנרת (להבדיל משביעות רצונה מתפקודו כמתכנן צנרת) ומביצועי המחלקה תחת ניהולו - "משכנעת בהרבה" מגרסת המערער. נציין כי מסקנתו של בית הדין קמא לפיה המערער עצמו יזם והיה שותף להחלפתו כמנהל עולה בקנה אחד עם לשון עדותו
--- סוף עמוד 11 ---
ומשמעותה הטבעית. ניסיון המערער לייחס ללשון משמעות שונה ממשמעותה הטבעית, קרי כאילו הופתע מעיתוי החלפתו ומהסיבות הנטענות לכך - עמד לנגד בית הדין קמא, והוא מצא כי ניסיון זה "לא היה משכנע" (סעיף 4ד לפסק הדין). למעשה חוסר שביעות הרצון עולה גם מסיכום הפגישה הראשונה בין המערער למנכ"ל, בו מזכיר האחרון לראשון כי התחייב להציג תכנית הבראה למחלקה, אך לא עשה כן. מעבר לכך, נוסיף כי גרסת החברה נתמכת גם במשובים משנים קודמות אודות תפקוד המערער כמנהל מחלקה, כשמשקלם של אלה נובע מכך שהם נערכו "בזמן אמת". לכך נוסיף, כי לטעמינו נוכח המשבר אליו נקלעה החברה אותה עת אין פסול ברצונה להציב בראש המחלקה את האדם בעל כישורי הניהול המיטביים, אשר יוכל להערכתה להנהיג את המחלקה בצורה מיטבית בהתמודדות עם האתגרים נוכח המצוקה בה היתה נתונה החברה באותה עת.