השורה התחתונה היא, כי אם הרוכש השני בזמן אינו עומד בחובת תום הלב, אזי אין באי רישום הערת אזהרה על ידי הקונה הראשון בזמן כדי להקנות לו עדיפות, באשר לא מחדל זה הוא שהוביל לתאונה המשפטית" (עניין ביאד, בפסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט עמית).
16. כב' השופט עמית חיווה דעתו בעניין ביאד כי נוכח העלות הקטנה הנדרשת לרישום הערת אזהרה מול תוחלת הנזק, יש לפרש את הלכת גנז על דרך ההרחבה, ולהטיל את הנטל על הקונה ראשון בזמן להראות כי הקונה השני בזמן פעל בחוסר תום לב או כי ידע או צריך היה לדעת אודות העסקה הראשונה (עניין ביאד, בפסקה 14). וראו, גם: ע"א 368/15 בשארה ג'וזיף נ' עפיפה אנדראוס ג'רייס, בפסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט עמית (פורסם בנבו, 12.4.2016).
17. החלת העקרונות המפורטים לעיל על המקרה שלפנינו, מובילה למסקנה כי הלכת גנז אינה מסייעת בידי הנתבע בתחרות בינו לבין התובע, וכי זכותו של התובע, הקונה הראשון, היא העדיפה. הנתבע אינו טוען לחוסר תום לב מצד התובע. אדרבה, הוא מסכים כי שני הצדדים נפלו קורבן לרמאות של החברה, הנתבעת 1. לדבריו בסעיף 2 לכתב ההגנה: "אין לי סיבה לחשוב כי התובע לא פעל אלא מתוך כנותו ובהסתמך על הנתבעת 1 כשחתם על מסמכי הרכישה של הקרקע: וכך גם אני פעלתי בכנות ואף אני הסתמכתי על הנתבעת 1 בחתימתי על הסכם הרכישה".
18. מדבריו אלו אף עולה כי הסתמך על הצהרות החברה בעת שרכש את זכויותיו במקרקעין, ולא על הרישום, ומכאן שגם אם היה מיוחס חוסר תום לב לתובע בשל אי רישום הערת אזהרה, הרי שאין קשר סיבתי בין התנהלות זו של התובע לבין התאונה המשפטית.
19. הנתבע כלל לא מייחס לתובע חוסר תום לב בשל אי רישום הערת האזהרה עובר להתרחשותה של התאונה המשפטית, היינו: עובר להתקשרות בינו לבין החברה. הנתבע מסכים בסיכומיו, סעיף 5, כי בעת שהתובע חתם על הסכם המכר, לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה לטובתו משום שהזכויות במקרקעין טרם הועברו ע"ש החברה, כאשר לדבריו: "לפיכך, ברור שלא היה מצב שאחד מאתנו יכול היה לרשום והשני לא היה יכול לרשום". מכאן, שאי רישום הערת האזהרה על ידי התובע, הקונה הראשון, לא היה מונע את התאונה המשפטית, ולכן הלכת גנז כלל אינה נכנסת לפעולה.
20. יתר על כן, גם אילו היה עולה בידי התובע לרשום הערת אזהרה לטובתו לפני מועד רכישת הזכויות על ידי הנתבע, לא היה בכך למנוע את התאונה המשפטית משום שה"ה חיים יעקב ואסתר רשמו את זכויותיהם רק ביום 24.3.1986, מבלי שקדמה לכך הערת אזהרה לטובתם כך שהנתבע יכול היה להניח גם לו היה בודק את המרשם, כי עדיין נותרו 500 מ"ר במקרקעין הניתנים לרכישה.