תוצאה זו אכן נראית מוקשית, אך לסופו של יום מצאתי כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. אסביר.
15. סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע כלהלן:
הזכות במקרה של קיפוח
191. (א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
סעיף 191 לחוק החברות הוא כרקמה פתוחה, הוראת מסגרת שאינה קובעת רשימה סגורה של דרכים להסרת קיפוח או להפרדת כוחות בחברה. הוראה זו נותנת לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של "מבוי סתום" בין בעלי מניות או "אובדן אמון" בין בעלי מניות בחברות מעין-שותפות (השוו צפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב 175-173 (מהדורה שנייה, 2008); ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות – עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית 335 (2017) (להלן: שפינדל-זכות)).
בית המשפט רשאי לפעול בדרכים יצירתיות ולעצב מנגנון התמחרות או תמחור במסגרת מרחב התמרון הרחב שסעיף 191 מעניק לו, על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת (השוו ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, [פורסם בנבו] פסקה 8 (28.2.2016) (להלן: עניין פרט תעשיות)). לשם כך, נדרש בית המשפט ל"תפירה ידנית" של כל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם "לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט" (ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, [פורסם בנבו] פסקה 76 (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר)). אל תוך סל השיקולים הצריכים לקביעת המנגנון להסרת הקיפוח או להפרדת הכוחות בחברה, ניתן להשליך, בין היתר, את השיקולים הבאים: שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדים שלישיים כמו עובדים וספקים (ביקב הועסקו שבעה-שמונה עובדים כפי שעולה מנספח ח לסיכומי לוי ומדוחות המפרק); הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; ופערי הכוחות בין הצדדים – הן פערי כוחות כלכליים והן פערים במישורים אחרים. לדוגמה, יכול שלצד תהא נגישות רבה יותר למידע הנוגע לחברה, למקום עסקה של החברה, לעובדיה ולספקיה. בהיבט זה, לכאורה לוי הוא הצד "החזק", כמי שמכיר את הספקים והעובדים, כמי ששולט על חלק נכבד מאספקת הענבים ליקב, כמי שמשמש כיינן של היקב, וכמי שהיקב והכרמים נמצאים בחצריו, על שטח ב' בנחלתו. מנגד, מגנזי השתמש בכוחו כבעל זכות חתימה והפסיק לחתום על שיקים, ומשהגענו למסקנה כי אין לראות בלוי כצד המקפח, אלא לפנינו מצב של "מבוי סתום" ואובדן אמון בין בעלי המניות, מבלי לזקוף את האשמה לחובתו של אף אחד מהצדדים, אין לראות בכך פערי כוחות לטובת לוי, אלא כזיקה ההדוקה של לוי ליקב ולחברה. ובכלל, הקשר של מגנזי לחברה וליקב רופף עד מאוד, והא-ראיה שמגנזי אף עתר לחלופין לסעד של פירוק החברה במסגרת המרצת הפתיחה.