פסק-דין
השופט י' עמית:
"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיה ה, א-ב).
ערעור על פסק דין ופסק דין משלים של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני) מיום 26.1.2017 ומיום 9.7.2017 , בהם נקבע, בין היתר, כי על המערערים למכור את מניותיהם בחברה למשיב תמורת סכום של 500,000 ₪.
רקע עובדתי
1. מעשה בכרם, ביוגב וביינן, הוא המשיב (להלן: לוי), שהקים בשנת 1999 חברה בשם "יקב בזלת הגולן 1999 בע"מ" (להלן: החברה), שבבעלותה יקב בוטיק במושב קדמת צבי שברמת הגולן (להלן: היקב והמושב). המשיב הוא גם בר-רשות בנחלה במושב, והכרם שהוא מעבד, מספקת חלק נכבד מהענבים המשמשים את היקב לייצור היין.
2. בשנת 2004 נפרד המשיב מבעל המניות והמייסד השני של החברה, אף הוא חקלאי במקצועו בשם קדם, שהחזיק ב-50% ממניות החברה. בנעליו של קדם נכנס המערער 1 (להלן: מגנזי), שבהמשך העביר 10% ממניותיו בחברה למערער 2 (להלן: בן ישי). כך נוצרה חברה שהיא "מעין שותפות", כאשר לוי הוא איש המקצוע והמנכ"ל, והמשקיעים הם מגנזי ובן ישי (להלן: קבוצת מגנזי). (הערה: מגנזי לא הכחיש בסיכומיו כי רכש את מניות החברה מקדם לפי שווי חברה של 100,000$).
3. מגנזי הוא איש עסקים המתגורר במרכז הארץ, ידיו רב לו בעסקים בתחומים שונים, ולטענת לוי, הוא ביקר ביקב ברמת הגולן פעמים ספורות בלבד. לוי הוא הרוח החיה ואיש המקצוע בכל הקשור לגידול הענבים וייצור היין ביקב.
זכויות החתימה בחברה היו של מגנזי ולוי במשותף, השניים הזרימו הלוואות בעלים והעמידו במשותף ערבויות לבנקים, אך אין חולק כי לאורך השנים לוי קיבל יד חופשית לעסוק בכל הקשור בניהול החברה.
לימים גבה טורא בין לוי לבין מגנזי מסיבות שלא נתבררו. לטענת לוי, מגנזי לא השקיע בפיתוח היקב ובתפעולו, לא התעניין בחברה ולא ניתן היה לקבוע עמו ישיבות, וכאשר ביקש ממנו כי דרכיהם ייפרדו באופן ידידותי, מגנזי התבטא בנוסח "אני ארסק אותך". בהמשך, סירב מגנזי לחתום על שיקים לצורך תשלום לעובדים, ספקים ורשויות המס, ובכך שיתק את פעילות החברה.
מנגד, מגנזי טען כי לאור דרישתו של לוי להזרמת כספים נוספים לחברה, נעשתה בדיקה שממצאיה העלו "ניהול כושל הגובל ברשלנות של ממש" של לוי, וכי לוי סירב לאפשר לגורם מטעמה של קבוצת מגנזי לפעול לצידו כתנאי להמשך מימון החברה וצרכיה (עמ' 5-4 להמרצת הפתיחה, נספח ג' לסיכומי המערערים).
4. קבוצת מגנזי הגישה המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה להסרת קיפוח ולמינוי מומחה להערכת שווי החברה או לפירוק החברה. בנוסף, הגישה בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה, למתן סעד הצהרתי אשר יחייב את לוי לפעול להעברת זכויות החכירה במקרקעין שעליהם נמצאים היקב והכרמים אל החברה. במסגרת תביעות אלה, ביקשה קבוצת מגנזי למנות כונס נכסים זמני לחברה, אך בהמלצת בית המשפט חזרה בה מהבקשה.
מנגד הגיש לוי תובענה לחייב את קבוצת מגנזי למכור לו את מניותיה על פי השווי בשוק החופשי של קונה ומוכר מרצון.
שלוש התביעות אוחדו. מאחר שהחברה נקלעה למבוי סתום, מינה בית המשפט בשלב הראשון מנהל מיוחד על מנת שהחברה תמשיך בפעילותה (להלן: המנהל המיוחד).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב, ומשכך בחן בית המשפט את טענות הצדדים ואת הראיות שהביאו. נקבע כי אין בסיס לטענה כי לוי התחייב להעביר את זכויותיו במקרקעין לחברה (בהקשר זה נציין, כי מעמדו של לוי הוא כשל בר רשות והכרמים והיקב נמצאים בשטח ב' של הנחלה). מנגד, לא קיבל בית משפט קמא את טענת לוי כי הוסכם בעל פה כי במקרה בו אחד הצדדים ירצה להיפרד, מגנזי ימכור לו את מניותיו.
נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, וברוח המלצת המנהל המיוחד, הסכימו שני הצדדים כי אין מנוס מהיפרדות, והשאלה המרכזית שעמדה לדיון היתה כיצד לבצע את ההיפרדות.
בית משפט קמא קבע כי לקבוצת מגנזי לא היתה ציפיה של ממש להשתתף בניהול היומיומי של החברה. מגנזי עצמו אישר כי ללוי היו מלוא הסמכויות לנהל את התפעול השוטף של היקב, ומהעדויות שנשמעו עלה כי הוא לא התעניין כלל במה שנעשה בחברה. כך, נטען על ידי לוי, שלא נוהלה אף פעם ישיבת עבודה ביקב ובן ישי ומגנזי לא הגיעו ולא התעניינו במתרחש בחברה.
6. בשורה התחתונה, בית משפט קמא מצא בפסק דינו מיום 26.1.2017 כי יש להעדיף את הדרך של רכישה כפויה של מניות צד אחד על ידי הצד האחר, בהתאם למחיר שיקבע על ידי מעריך שווי חיצוני. בית המשפט דחה את המנגנון של התמחרות שהוצע על ידי מגנזי, נוכח אי השוויון המהותי ביכולת הכלכלית של שני הצדדים, מה שעשוי להקנות למגנזי יתרון לא הוגן על פני לוי ולהביא לתוצאה מוטה מראש.
בהינתן שהיקב מצוי בשטח הנחלה של לוי; הכרמים מהם בוצרים את הענבים לצורך ייצור היין אף הם בשטח נחלה שהוקצתה לשימושו; החברה והעסק הוקמו על ידי לוי; ולוי הוא בעל הידע המקצועי הרלבנטי והיה הרוח החיה לאורך כל השנים בהפעלת החברה והיקב – לאור כל זאת, מצא בית המשפט כי ללוי זיקה קרובה ביותר אל החברה ויש לאפשר לו לרכוש את מניותיהם של מגנזי ובן ישי בהתאם למחיר שיקבע על ידי מעריך שווי חיצוני.
7. בהמשך לפסק דינו, הורה בית המשפט על מינויו של פרופ' יורם עדן כמומחה מעריך השווי מטעם בית המשפט לצורך קביעת הסכום שעל לוי לשלם לקבוצת מגנזי עבור מניותיה, על פי שווי החברה נכון ליום 31.12.2014 ו-31.12.2015.
המומחה הגיש את חוות דעתו, שנערכה על פי שיטת היוון תזרימי המזומנים הצפויים (DCF), שנחשבת כשיטה מועדפת להערכת שווי חברה. על פי חוות דעתו של פרופ' עדן, השווי של 100% ממניות החברה נכון ליום 31.12.2014 עומד על 0 ₪, וליום 31.12.2015 עומד על 56,000 ₪.
בעקבות חוות דעת המומחה, הצהיר מגנזי כי הוא נכון לשלם עבור מניותיו של לוי 3.5 מיליון ₪, ולשאת בפרעון מיידי של הלוואות הבעלים שנתן לחברה.
8. בית משפט קמא בחן את מסקנותיו של המומחה, ולסופו של יום החליט בפסק דינו מיום 13.7.2017 לסטות מחוות הדעת. זאת, מאחר שמדובר במכירה כפויה של מניות מגנזי; מאחר שמוניטין היקב לא קיבל ביטוי ממשי בחוות הדעת של המומחה; ומאחר שהערך הסובייקטיבי של החברה עבור לוי שווה יותר מהערך האובייקטיבי שנקבע בחוות הדעת. בשורה התחתונה, נפסק כי יש להעמיד את שווי מניותיה של קבוצת מגנזי על 500,000 ₪, דהיינו ערך חברה של מיליון ₪, וכי על לוי לשלם סכום זה לקבוצת מגנזי בנוסף להחזר הלוואות הבעלים לחברה.
9. לוי השלים עם פסק הדין. קבוצת מגנזי הגישה את הערעור דכאן, אשר מתמקד במנגנון של מכירה כפויה שנקבע על ידי בית המשפט, לצד השגות רבות על חוות דעת המומחה וטענות הנוגעות להתנהלותו של לוי לפני פרוץ המשבר ובמהלך התקופה בה נוהלה החברה על ידי המנהל המיוחד.
דיון והכרעה
10. דין הערעור להידחות.
בית משפט קמא בחן בפסקי דינו בהרחבה את טענות הצדדים, לאחר שהתרשם מהם ישירות משך כעשר ישיבות הוכחות, ולא מצאתי כי נפלה בפסק דינו טעות המחייבת התערבות ערכאת הערעור. אתייחס אפוא בקצרה לטענה המרכזית של המערערים הנוגעת למנגנון המכירה הכפויה, אך תחילה, אסיר מעל הדרך מספר טענות שהעלו המערערים.
11. מינוי חוקר: בית משפט קמא שקל בתחילת הדרך למנות רואה חשבון חוקר, אך הנושא נזנח במהלך ההתדיינות. מכל מקום, לא הונחה שמץ של תשתית לטענה כי לוי מעל חלילה בכספי החברה או פעל באופן בלתי כשר. טענה מעין זו לא הועלתה אף במסגרת המרצת הפתיחה שהגישה קבוצת מגנזי, במסגרתה יוחס ללוי ניהול כושל של החברה. דומה אפוא כי הטענות של מגנזי למשיכת כספים שלא כדין מהחברה, הועלו בעלמא לאור הסכסוך שפרץ בין הצדדים.
12. ההשגות על חוות דעת המומחה: איני רואה ממש בהשגות הרבות שהעלתה קבוצת מגנזי כנגד חוות דעתו של המומחה, ולו מן הטעם שלא ביקשה לשלוח למומחה שאלות הבהרה או לחקור אותו על חוות דעתו, ויפים לענייננו הדברים הבאים:
"המערער אכן איננו טוען למעשה כי המומחה שגה באופן שבו הוא העריך את שוויה של החברה בכללותה. יתר על כן הוא בחר שלא לפנות למומחה בשאלות הבהרה, ואף לא הציג כל הערכת שווי, ממנה עולה כי שווין מניותיו עולה על השווי שנגזר משווי החברה לפי הערכתו של המומחה. ודוק: המומחה נקט בהערכתו בשיטת 'היוון תזרימי המזומנים הצפויים' (DCF), שהינה אחת השיטות המקובלות להערכת חברות..." (ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (29.12.2015) (להלן: עניין סימן טוב)).
לכך יש להוסיף כי רובן ככולן של השגות מגנזי נסבו על עניינים שבמומחיות, כגון שיעור הרווח הגולמי המקובל בענף או שיעור ריבית ההיוון. ובכלל, מן המפורסמות הוא כי נוכח מעמדו המיוחד של מומחה מטעם בית המשפט כידו הארוכה של בית המשפט, ובמיוחד כאשר מדובר במומחה מוסכם על הצדדים, בית המשפט לא ימהר לסטות מחוות דעתו ויעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים (ראו, כדוגמה אחת מבין רבים, ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)).
במקרה דנן, בית משפט קמא חרג עד מאוד מהמספר אפס בו נקב המומחה כשווי החברה, והעמיד את שווי החברה על מליון ₪. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי דווקא לוי הוא שישיג על מסקנתו של בית משפט קמא ולא להיפך.
13. התנהלותו של לוי מול המנהל המיוחד: מהחלטות בית המשפט לאורך התקופה בה פעל המנהל המיוחד, עולה כי המנהל המיוחד אכן הלין על כך שלוי אינו משתף פעולה ובפעולותיו אף פוגע בחברה. אולם בית המשפט נתן דעתו על כל אחת ואחת מטענות המנהל המיוחד בשורה של החלטות, והורה ללוי לפעול כמצוות המנהל המיוחד. המדובר בבעיות נקודתיות שהתעוררו עקב ובמהלך עבודתו של המנהל המיוחד, ואשר נפתרו בהחלטות בית המשפט, ועל-כן, איני רואה להידרש לטענותיו ותשובותיו של לוי לגבי כל נקודה ונקודה. כך, לדוגמה, המנהל המיוחד הלין על כך שלוי אינו מספק ענבים ליקב, ומנגד, טען לוי כי כל עוד לא הוסדר החוב בגין אספקת הענבים בשנים הקודמות, הוא אינו מחוייב להמשיך לספק את הענבים ליקב. בית המשפט הורה ללוי להמשיך ולספק ענבים ליקב.
14. הרכישה הכפויה: לא בכדי התמקדו הצדדים בשאלת הסעד בהגיע החברה למבוי סתום הדורש "הפרדת כוחות". קבוצת מגנזי טענה כי לא היה מקום להורות על מכירה כפויה ללוי לפי ערך חברה של מיליון ₪, בעוד שקבוצת מגנזי מוכנה לשלם ללוי לפי ערך חברה של 7 מיליון ₪ (לאור הצעתה לשלם ללוי עבור 50% ממניותיו את הסכום של 3.5 מיליון ₪).
תוצאה זו אכן נראית מוקשית, אך לסופו של יום מצאתי כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. אסביר.
15. סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע כלהלן:
הזכות במקרה של קיפוח
191. (א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
סעיף 191 לחוק החברות הוא כרקמה פתוחה, הוראת מסגרת שאינה קובעת רשימה סגורה של דרכים להסרת קיפוח או להפרדת כוחות בחברה. הוראה זו נותנת לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של "מבוי סתום" בין בעלי מניות או "אובדן אמון" בין בעלי מניות בחברות מעין-שותפות (השוו צפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב 175-173 (מהדורה שנייה, 2008); ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות – עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית 335 (2017) (להלן: שפינדל-זכות)).
בית המשפט רשאי לפעול בדרכים יצירתיות ולעצב מנגנון התמחרות או תמחור במסגרת מרחב התמרון הרחב שסעיף 191 מעניק לו, על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת (השוו ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, [פורסם בנבו] פסקה 8 (28.2.2016) (להלן: עניין פרט תעשיות)). לשם כך, נדרש בית המשפט ל"תפירה ידנית" של כל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם "לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט" (ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, [פורסם בנבו] פסקה 76 (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר)). אל תוך סל השיקולים הצריכים לקביעת המנגנון להסרת הקיפוח או להפרדת הכוחות בחברה, ניתן להשליך, בין היתר, את השיקולים הבאים: שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדים שלישיים כמו עובדים וספקים (ביקב הועסקו שבעה-שמונה עובדים כפי שעולה מנספח ח לסיכומי לוי ומדוחות המפרק); הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; ופערי הכוחות בין הצדדים – הן פערי כוחות כלכליים והן פערים במישורים אחרים. לדוגמה, יכול שלצד תהא נגישות רבה יותר למידע הנוגע לחברה, למקום עסקה של החברה, לעובדיה ולספקיה. בהיבט זה, לכאורה לוי הוא הצד "החזק", כמי שמכיר את הספקים והעובדים, כמי ששולט על חלק נכבד מאספקת הענבים ליקב, כמי שמשמש כיינן של היקב, וכמי שהיקב והכרמים נמצאים בחצריו, על שטח ב' בנחלתו. מנגד, מגנזי השתמש בכוחו כבעל זכות חתימה והפסיק לחתום על שיקים, ומשהגענו למסקנה כי אין לראות בלוי כצד המקפח, אלא לפנינו מצב של "מבוי סתום" ואובדן אמון בין בעלי המניות, מבלי לזקוף את האשמה לחובתו של אף אחד מהצדדים, אין לראות בכך פערי כוחות לטובת לוי, אלא כזיקה ההדוקה של לוי ליקב ולחברה. ובכלל, הקשר של מגנזי לחברה וליקב רופף עד מאוד, והא-ראיה שמגנזי אף עתר לחלופין לסעד של פירוק החברה במסגרת המרצת הפתיחה.