16. בפסק הדין בעניין אדלר עמד השופט דנציגר על מגוון הדרכים העומדות בפני בית המשפט במסגרת תביעה להסרת קיפוח מכוח סעיף זה:
"לאחר כניסתו של חוק החברות לתוקף הכיר בית משפט זה בכך שבנסיבות בהן נדרשת הפרדת כוחות עקב אובדן אמון בין ה'שותפים' בחברה שהיא מעין-שותפות, יש להעדיף סעד חלופי לסעד הפירוק" (שם, פסקה 75).
ואכן, בית משפט קמא נקט בדרך זו של הפרדת כוחות, תוך שימוש במנגנון הרכישה הכפויה שנזכר כאחד הסעדים האפשריים בסעיף 191(א) לחוק החברות. סעד זה הוכר כסעד המרכזי להסרת קיפוח ואובדן אמון, נוכח יתרונותיו כמנגנון פשוט ליישום וכסעד המאפשר לקבוע מראש מי מהצדדים יהיה בעל השליטה לאחר הרכישה הכפויה. סעד הרכישה הכפויה מיושם כתרופה להסרת קיפוח, לרוב כאשר הצד המקפח הוא אשר מחוייב לרכוש את מניותיו של הצד המקופח וזו דרך המלך למקרה "הקלאסי" של קיפוח המיעוט (עניין אדלר, פסקה 85).
לצד סעד זה אנו מוצאים את סעד ההתמחרות על נגזרותיו וצורותיו השונות (שחלק מהן נסקר בעניין אדלר, פסקאות 90-86). וכך סוכמו הדברים בעניין אדלר:
"לרשותו של בית המשפט עומד מגוון רחב מאוד של סעדים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות המאפיינים אותו. בשל המאפיינים הייחודיים של הסעדים, לכל סיטואציה שבה נדרש בית המשפט להפרדת כוחות בין בעלי המניות, ניתן להתאים את הסעד המתאים לה ביותר: בסיטואציה הקלאסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הינה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי חברה המתחשב בקיפוח; בסיטואציה שבה יש צורך בהפרדת כוחות בין בעלי המניות ושבה לא קיים קיפוח, או שהוא מאוין על ידי התנהלות המקופח – דרך המלך הינה התמחרות בין הצדדים בשיטת המעטפות. יובהר, אין באמור לעיל כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להחיל על מקרה מסוים, בהתחשב במאפייניו הייחודיים, שיטת התמחרות אחרת" (שם, פסקה 90).
[במאמר מוסגר: בעניין אדלר הביע השופט דנציגר את עמדתו כי "כאשר מדובר במעין-שותפות נחלשת ההצדקה העיונית להעניק פרמיית שליטה למי מהצדדים" (שם, פסקה 98). כשלעצמי, אני סבור כי יש לקרוא הערה זו על רקע הסעד של התמחרות פנימית, שאז המחיר שצד מוכן לשלם למשנהו מגלם ממילא את הפרמיה הכדאית מבחינתו (שם, פסקה 101). אך כאשר ניתן סעד אחר, כמו רכישה כפויה, ייתכן כי ראוי שהצד הרוכש ישלם מעין פרמיה עודפת על שווי המניות של הצד הנרכש. ודוק: לא כפרמיית שליטה אלא כחלק מהסעד הנובע ממצב בו אחד הצדדים נאלץ שלא בטובתו לעזוב את החברה. כך במצב הדברים של קיפוח, אך איני שולל אפשרות זו גם במצב של אובדן יחסי אמון ללא אשם או ללא קיפוח מצד זה או אחר].
17. ונחזור לענייננו. הנה כי כן, דרך המלך במצב של אובדן אמון המחייב בהפרדת כוחות הינה התמחרות בשיטת המעטפות, אך לצד זאת, קיימות דרכים נוספות, במיוחד בהינתן "הערת האזהרה" שאנו מוצאים בעניין אדלר:
"ברם, מנגנון זה [של התמחרות - י"ע] אינו חף מפגמים, ודומה כי אין עוררין על כך שהוא פחות מתאים לסיטואציה שבה לצד אחד יש עמדה כלכלית עדיפה באופן משמעותי בהשוואה לצד השני – בייחוד בהיבטי מימון ונזילות – שאז מתעורר חשש ממשי פן הצד החזק יוכל להציע הצעה שתָקנה לו יתרון בלתי הוגן על פני הצד החלש" (שם, פסקה 87).
בית משפט קמא, שהיה ער לפער הכוחות בין הצדדים, מצא כי יש בפער זה, לצד הזיקה ההדוקה של לוי ליקב, כדי להצדיק את זניחת דרך ההתמחרות ולהעדיף עליה את הדרך של רכישה כפויה של המניות על פי הערכת שווי.
קבוצת מנגנזי טענה כי בית המשפט קבע ללא תשתית עובדתית כי קיים אי שוויון מהותי ביכולת הכלכלית של הצדדים, וזאת מבלי לבחון את היבטי המימון והנזילות של כל אחד מהצדדים.
דין הטענה להידחות. בית משפט קמא אומנם לא נדרש לשמיעת ראיות בנושא זה, אך הפער הכלכלי בין מגנזי לבין לוי הוא כה בולט וברור מאליו שלא היה צורך בכך. אשר לטענה כי היה על בית המשפט לבחון את פערי הכוחות בין הצדדים בהיבט של מימון ונזילות בין הצדדים, אומר בעדינות כי יש להניח שמגנזי עצמו היה מעדיף שבית המשפט לא יקבע כי מגנזי, אשר מחזיק בחברות ציבוריות בשווי של עשרות מיליוני שקלים לכל הפחות, נמצא בעמדת נזילות נחותה מול חקלאי, בעלים של מחצית יקב בוטיק קטן, ש"התאושש" אך לאחרונה מהליכי גירושין.
18. בעניין פרט תעשיות הורה בית המשפט המחוזי לבעלי מניות הרוב לרכוש את מניותיו של המיעוט, כסעד של "רכישה כפויה" במצב של אובדן אמון וקיפוח בחברה שהיא מעין שותפות. אציין כי הרכישה באותו מקרה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, בשל היעדר יכולת של הרוב לשלם את הסכום הנדרש, ובית המשפט הורה על מנגנון אחר, של חלוקת דיבידנד, כך שלפנינו דוגמה נוספת של סעד יצירתי במסגרת שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט בסעיף 191(א) לחוק החברות.
ואכן, במצב הדברים הרגיל, ברכישה כפויה הצד המקפח הוא שיחויב לרכוש את מניותיו של הצד המקופח (עניין אדלר). ברכישה כפויה, בית המשפט מפקח על כך שהצד המקפח לא יקפח את בעל המניות המקופח בכך שיציע לו מחיר הנופל משווי המניות בשוק או שווי המניות אילולא הקיפוח. כך נעשה מלכתחילה בעניין פרט תעשיות, שם הסכימו הצדדים על מינוי מעריך שווי.
המקרה שבפנינו שונה בשני היבטים: ראשית, לוי אינו הצד המקפח. שנית, נכון יותר לראות את הסעד שניתן על ידי בית המשפט קמא כ"מכירה כפויה" ולא כ"רכישה כפויה", מאחר שקבוצת מגנזי לא עתרה כי לוי ירכוש את מניותיה, וסעד זה נכפה עליה בניגוד לרצונה.
מכאן, שהסעד שניתן במקרה שבפנינו אכן אינו סעד שכיח, מה עוד שבית המשפט ביכר סעד זה על פני מנגנון ההתמחרות. למרות זאת, אני סבור כי בית המשפט קמא קלע למטרת סעיף 191(א) בפתרון אליו הגיע. אנמק להלן את מסקנתי.
19. סעיף 191(א) לחוק החברות אינו קובע מי ירכוש את מניותיו של מי, ואף אינו קובע כלל שלפיו הרוב הוא שירכוש את מניות המיעוט או להיפך. לפיכך, מי שמגיש תביעה בעילת קיפוח, צריך להיות מודע לכך שיינתן סעד שבסופו של יום יותירו ללא מניותיו ועם שוויין הכספי בלבד (שפינדל-זכות, עמ' 354-353). לבית המשפט שיקול דעת רחב, ואזכיר כי במקרה דנן מדובר בבעלי מניות המחזיקים בחברה בשיעור שווה של 50% כל אחד, כך שאף אין בפנינו מקרה של רוב ומיעוט.
20. לצורך הערכת שווי המניות, נדרש בית המשפט, ברגיל, למעריך שווי אובייקטיבי. בעניין סימן טוב נקבע כי לשם הפעלת מנגנון הרכישה הכפויה, יש להעדיף את השווי האובייקטיבי, הגם שנטען כי בעל מניות המיעוט באותו מקרה, יכול היה לקבל סכום גבוה יותר עבור מניותיו בהתאם להסכמים בינו לבין צדדים שלישיים:
"מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי לשם הפעלתו של מנגנון הרכישה הכפויה, אין ליתן משמעות לסכומים שננקבו בהסכמים לרכישת מניותיו של המיעוט, ככל שנערכו הסכמים כאלה, ולמצער – אין צורך בבחינתם של הסכמים כאמור ושל הסכומים שננקבו בהם. מכאן שבית המשפט קמא הנכבד פעל בהתאם לשיטה המקובלת בעת שהפעיל את סעד הרכישה הכפויה, וזאת הן בכך שמינה מומחה, שתפקידו היה להעריך באופן אובייקטיבי מה הוא שווי מניות המיעוט, שאותן ירכוש הרוב בהתאם לסכום שיקבע, והן בכך שהורה למומחה, שלא להתחשב בשווין של המניות כפי שעולה, לכאורה, מהסכם המכירה" (שם בפסקה 13, הדגשות במקור – י"ע).
אם לגבי בעל מניות מיעוט מקופח מצא בית המשפט לבכר את ההערכה האובייקטיבית של המומחה על פני מחיר גבוה יותר, קל וחומר במקרה שבפנינו, שמגנזי אינו הצד המקופח, ומדובר באובדן אמון ומבוי סתום בין בעלי מניות בחברה שהיא מעין שותפות.
21. הערעור שבפנינו נסב על שני פסקי דינו של בית משפט קמא. הראשון – שבו נקבע כי לוי ירכוש את מניות קבוצת מגנזי, בבחינת מכירה כפויה, ולשם כך יש למנות רואה חשבון מעריך. השני – פסק דין משלים שבמסגרתו קבע בית המשפט את הסכום שישלם לוי למגנזי.
מגנזי לא ערערו על פסק דינו הראשון של בית המשפט, ובישיבה מיום 4.2.2017, לאחר פסק הדין הראשון, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה להערכת שווי החברה. דומה כי מגנזי סבר וקיבל על עצמו את פסק דינו של בית המשפט, אך משנכזבה תוחלתו נוכח קביעת המומחה, מצא לערער על שני פסקי הדין. (אציין כי הטענה כי קבוצת מגנזי איחרה להגיש ערעור על פסק הדין הראשון, נדחתה בהחלטתו של השופט הנדל מיום 5.9.2017, במסגרת החלטתו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין, מן הטעם שיש לראות את פסק דינו הראשון של בית משפט קמא כהחלטת ביניים שנבלעה בפסק הדין המשלים).
22. בנקודה זו אחזור לפסק דינו הראשון של בית משפט קמא, שבו נקבע כי לוי הוא שירכוש את מניות קבוצת מגנזי.
עמדנו על כך שיקב הבוטיק הוא בדמותו ובצלמו של לוי שהקים אותו מהיום הראשון. ללוי יש זיקה הדוקה לחברה וליקב לכל אורך שרשרת הייצור, החל מגידול הענבים, אספקתם ליקב ותהליך ייצור היין, בהיותו גם היינן של היקב. לוי אף מתגורר בעקבות גירושיו בצמוד ליקב אשר אמנם נמצא מחוץ למושב עצמו, אך קרוב מאוד לשטח המושב, כאשר בבית המגורים בשטח א' של הנחלה מתגוררת גרושתו (ואין בטענת מגנזי לגבי כתובתו הרשומה של לוי כדי לסתור זאת). לוי הוא שעומד בקשר יומיומי עם העובדים ביקב ועם הספקים של היקב, וכפי שנטען ולא נסתר, הוא ערב אישית לספקי הענבים ולספקי הטובין כשאלה הובאו ונמסרו ביקב.
אין מחלוקת כי לוי ניהל את העסק הלכה למעשה מא' עד ת', וגם מגנזי אישר שלוי ניהל את החברה באופן שוטף ללא כל התערבות מצידו. מכאן, שצדק בית משפט קמא במסקנתו כי למגנזי לא הייתה ציפיה לגיטימית כלשהי להשתתף בניהול החברה, וממילא אין לפנינו קיפוח או עילת קיפוח העומדת למגנזי (עניין אדלר, פסקה 66). לא למותר להזכיר את טענת לוי, כי לאורך השנים הוא אף הלין על כך שמגנזי אינם מתעניינים כלל בחברה, למעט משיכת אלפי בקבוקי יין בהנחה. מחוות הדעת של פרופ' עדן נמצאנו למדים כי בשנת 2014 נמכרו כ-51,000 בקבוקים, מתוכם כ-10%, כ-5,000 בקבוקים, נמכרו לבעלי עניין. לטענת לוי, מגנזי ראה בהשקעה ביקב הבוטיק כלי להספקת יין איכותי בזול, ואת כמויות היין שנרכשו מהחברה יש לראות כדיבידנד שחולק לו (גם מבלי להידרש לטענה זו, נראה כי בעלי העניין בחברה אכן גילו דבקות מרשימה באמירה "יין ישמח לבב אנוש").
23. הצעתו של מגנזי לרכוש את מניותיו של לוי בסכום של 3.5 מיליון ₪, דהיינו פי שבעה מהסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא בגין רכישת מניות מגנזי, ניתנה רק לאחר שהמומחה מסר את חוות דעתו, וניתן לתמוה מדוע לא העלה את ההצעה עוד קודם לכן. ועם זאת, במהלך הדיון בפנינו, תמהנו מדוע לוי אינו מסכים לקבל את ההצעה הנדיבה כביכול של מגנזי – 3.5 מיליון ₪ בצירוף החזר הלוואת בעלים ושחרור מערבויות בבנק. לוי השיב כי היקב מבחינתו מהווה מפעל חיים וכי הדברים אינם נמדדים רק בכסף.
בין אם נקבל את דבריו של לוי ובין אם לאו – וכשלעצמי אני נוטה לקבל כי מבחינתו של לוי יש משקל לקשר הרגשי שלו לאדמה, לכרמים וליקב –במהלך הדיון בפנינו נתברר כי אם וככל שבית המשפט היה מקבל את הצעת מגנזי המאוחרת לרכוש את חלקו של לוי, לא היה בכך סוף פסוק לסכסוך בין הצדדים, אלא הייתה זו תחילתה של התדיינות ענפה נוספת. זאת, מאחר שמגנזי הצהיר על כוונתו להגיש בשם החברה תביעה כנגד לוי להשבת הכסף שגזל כביכול מהחברה, כך שההליכים בין הצדדים היו נמשכים תוך סיכול המטרה של "הפרדת כוחות".
אציין כי יומיים לאחר הדיון, נזדרז מגנזי לשלוח הודעה לבית המשפט כי הוא נכון לשפר ולהבהיר הצעתו, כך שההצעה תכלול ויתור הדדי של תביעות בגין נזקים לחברה בעבר וכי "תבוצענה רק התאמות במחיר בשל הקטנת המלאי (ככל שקיימת וככל שלא נכנס במקומה כסף לחברה) ביחס למועד בו ניתנה החלטת המכירה הכפויה (26.1.2017) (והכל לפי נתוני המנהל המיוחד)". הכוונה לטענת המנהל המיוחד כי לוי משך בקבוקים ממלאי החברה בסכום של כ-50,000 ₪ ולא שילם בעדם (דו"ח מס' 5 של המנהל המיוחד מיום 7.6.2017), כאשר קודם לכן טען המנהל המיוחד כי לוי משך בקבוקים בסכום של כ-174,000 ₪ (בקשה למתן הוראות מיום 27.3.2017) ונתבקשה ספירת המלאי. לוי עצמו אישר כי משך בקבוקים אך טען כי החזיר אותם.
24. מכל מקום, בפני בית המשפט קמא עמדו מכלול שיקולים בגינם נכון וצודק היה לדחות את הצעתו המאוחרת של מגנזי. כאמור, הצעתו של מגנזי לשלם ללוי 3.5 מיליון ₪ נחזית כהצעה קוסמת, אך כאשר יורדים לפרטים ניתן לזהות קשיים ובעיות בקבלת ההצעה, ובין היתר:
(-) האם המושב יסכים לכך שהיקב לא יתנהל על ידי לוי אלא על ידי מי שאינו חבר מושב? יו"ר האגודה החקלאית במושב העיד כי האגודה לא תאפשר למי שאינו חבר באגודה להשתמש בשטחי המושב.
בדיון בפנינו לא נטען כי הסכמת המושב היא תנאי מתלה להצעה, אך בתצהירו של מגנזי מיום 25.5.2017, שניתן בתמיכה לטיעון בכתב של מגנזי, לאחר שפרופסור עדן הגיש את חוות דעתו נאמר: "ואני מציע בזאת לרכוש את מניותיו של יואב לוי בתמורה לסכום זה (כאשר החברה תפעל מול המושב לקבלת הסכמה להשתמש בקרקע, תוך שיואב יתחייב לא להתנגד לכך או לסכל זאת)". אוסיף, כי בדיון לפנינו מגנזי דרש התחייבות של לוי שלא להפריע במגעים עם המושב, ואילו בסיכומים הלינו המערערים על כך שבית המשפט הניח כי החברה בהכרח תמשיך לפעול על המקרקעין עליהם היא פועלת כיום, וכי מדובר בהנחה שגויה שאינה מחויבת המציאות (פסקה 21 לסיכומים).