כפי שהובהר לעיל, מקורה של החלטה זו היה בכך שהתובעים לא נענו ל"קריאה לכסף" של החברה ולא השקיעו בה את הסכום שנדרש לה. יוזכר כי מקרה זה היה הפעם הראשונה בה נדרשו התובעים להשקיע בחברה, וכי בכל תקופת קיומה עד אותה עת, היו קופרלי ושלום היחידים שהשקיעו בחברה, בלא ששיעור הזכויות של התובעים בה דולל כתוצאה מכך.
לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, אני סבורה כי אין צורך לדון בטענות הצדדים בהקשר זה. זאת משום שגם אם תתקבל עמדת התובעים לפיה לא היה מקום לדלל את זכויותיהם, הדבר לא ישליך על שווי חלקם בחברה, שכן בהתאם לחוות-דעת שמואלי, גם לאחר תיקונה, שווי החברה הוא שלילי.
פרק ה' - התביעה שכנגד
103. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן, הגישו הנתבעים בתביעה הראשית כתב תביעה שכנגד. בבסיס התביעה שכנגד נטען כי בכר וברק, הנתבעים שכנגד, מעלו בכספי החברה, וכי לשניהם חוב שטרם נפרע לטובת החברה. הסעד המבוקש הוא השבת הכספים שהתקבלו שלא כדין לקופת החברה.
טענות התובעים שכנגד
104. לטענת התובעים שכנגד משכו בכר וברק כספים מקופת החברה לצורך כיסוי הוצאותיהם הפרטיות. בנוסף הם קיבלו סכומים במזומן או בשווה כסף הרשומים כחוב שלהם לחברה. על-פי כרטסות החוב של החברה (שמשקלן על-פי הטענה הוא כשל רשומה מוסדית), חובו של ברק עומד על 321,139 ש"ח וחובו של בכר על 101,158 ש"ח. לגישת הנתבעים, בכר וברק לא העלו כל טענה כנגד אמיתות תוכנן של הכרטסות, ולא סתרו את הטענה לפיה מדובר בחוב אמת.
יתרה מכך ובהתבסס על תצהירה של הגב' ענת כהן והאסמכתאות שצורפו אליו, נטען כי ברק ובכר משכו כספים מקופת החברה לטובת הוצאות פרטיות בסכום מצטבר של 114,973 ש"ח לחובו של ברק ו-113,466 ש"ח לחובו של בכר. עוד נטען כי ברק ובכר לא הכחישו את משיכת הכספים על-ידיהם, וכי טענותיהם לפיהן אין מדובר בהוצאות פרטיות לא נתמכו בראיות חיצוניות מספקות, וממילא הן אינן סבירות בנסיבות העניין.
זאת ועוד, לגישת התובעים שכנגד, מרבית הטענות של הנתבעים שכנגד הינן מסוג של הודאה והדחה. משכך, לגישתם, נטל ההוכחה רובץ לפתחם של הנתבעים שכנגד להוכיח כי אין מדובר בסכומים שיש לזקוף לחובתם, והם לא הרימו את הנטל הזה כלל.
טענות הנתבעים שכנגד
105. מנגד, לשיטת הנתבעים שכנגד, התביעה שכנגד היא חסרת בסיס ונועדה להאשים את ברק ובכר במצבה הקשה של החברה. מר קופרלי העיד כי ההחלטה לפטר את ברק ובכר התקבלה בשל סירובם להזרים הון לחברה, ולא בגלל גילוי אודות מעילה שלהם כביכול. עוד מוסיפים הנתבעים שכנגד כי שלום וקופרלי לא העידו על המעילה. גב' כהן אשר העידה כביכול על המעילה החלה לעבוד בחברה במאי 2011. כלומר, עדותה נוגעת למסמכים שקדמו לתחילת עבודתה בחברה, ולכן האמור בהם אינו בידיעתה האישית. גב' ריימונד שאף היא העידה אודות המעילה, העידה כי היא הפסיקה לעבוד בחברה בפברואר 2011. למרות זאת היא הגישה מסמכים הנוגעים לאירועים שהתרחשו לאחר עזיבתה, ולפיכך גם עדותה על אירועים מאוחרים לעזיבתה היא עדות שמיעה.