למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 8.10.2015 דחה חברי השופט י' עמית בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי ובן דב הפקיד בידי כונסת הנכסים את הסכומים שנדרשו.
8. בעקבות ההחלטה למימוש האופציה אף חתם בית המשפט המחוזי ביום 6.12.2015 על פסיקתא כדלקמן:
"בהמשך לפסק הדין מיום ... הנני לאשר כי בכפוף לתשלום מלוא החיוב הכספי הקבוע בפסק הדין על ידי מר אילן בן דב, הועברו מלוא המניות נשוא פסק הדין ... וכל הזכויות מכוחן, לידי מר אילן בן דב, נכון ליום 19.8.2013."
על החלטה זו הגיש בן דב בקשת רשות ערעור (רע"א 1374/16) [פורסם בנבו] שהדיון בה אוחד עם הערעור, אך בדיון שהתקיים ביום 26.12.2016 נמחקה בקשת רשות הערעור והצדדים ביקשו שהות לקיים משא ומתן לפשרה על מנת לנסות ולייתר את הצורך להכריע בערעור. למרבה הצער, הנסיון להגיע לפשרה מוסכמת לא עלה יפה ועל כן, נדרשת הכרעתנו בערעור.
תמצית טענות הצדדים
9. טענות בן דב מתמקדות בשלוש סוגיות. ראשית, בן דב טוען ליריבות ישירה מול הבנק המקנה לו זכות קיזוז כלפיו. לטענת בן דב הודעת המימוש ששלח המנהל המיוחד נשלחה מכוח הזכות שהוקנתה לבנק באופציה כהמחאה על דרך השעבוד. לכן, כך נטען, היה על בית המשפט המחוזי לפעול בהתאם להסכמה הדיונית ולהמתין לבירור טענות הקיזוז שהעלה בן דב נגד הבנק במסגרת תביעת הבנק. שנית, טוען בן דב כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שניתח את טענות הקיזוז שהעלה מול החברה בהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. לגישת בן דב משנקבע כי האופציה מומשה על ידי המנהל המיוחד מכוח זכותו של הבנק, היה על בית המשפט לנתח את טענות הקיזוז ככאלה הנוגעות לשני גופים סולבנטיים (בן דב מזה והבנק מזה) בהתאם לסעיף 2 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), המקנה לבן דב את הזכות להעלות נגד הנמחה (הבנק) טענות קיזוז שעמדו לו כנגד הממחה (החברה). בהקשר זה מוסיף בן דב וטוען כי הסכם האופציה קובע שהצדדים לו הם החברה מחד גיסא ו"אילן בן דב בעצמו ובאמצעות חברות שבשליטתו יחד ולחוד (להלן: 'בן דב')". מכאן הוא מבקש ללמוד כי משנשלחה הודעת מימוש ל"בן דב" היא נשלחה בהגדרה גם אל החברות בשליטתו ומשהשיב להודעת המימוש והודיע על קיזוז, הוא עשה זאת גם בשם החברות בשליטתו. על כן, כך הוא טוען, שגה בית המשפט בקובעו כי אין מדובר בחוב הדדי בר-קיזוז. שלישית, נטען כי על מימוש האופציה חלות הוראות הדין הרלוונטיות הנוגעות למימוש שעבוד צף ושעבוד "מעורב". בהקשר זה נטען כי מימוש שעבוד צף טעון אישור של בית המשפט וכי הסיווג הנכון של השעבוד על כל מניות האופציה הוא שעבוד צף, שכן מידת השליטה שהייתה לבנק ביחס למניות שהוגדרו כ"שעבוד קבוע" לא תאמה את סיווגו ככזה. עוד נטען כי כאשר נכס מסוים מובטח בשעבוד "מעורב" הדרך הנכונה לממשו היא פניה אל בית המשפט לשם אכיפת שני סוגי השעבודים.