בין כך ובין כך, התייחסות לגופו של עניין בהחלטה לתשובה לתגובה אינה קיימת מבחינה עובדתית.
לא מצאתי לנכון להחזיר את הדיון בהחלטה לבית משפט קמא על מנת לתת החלטה מנומקת תוך התייחסות לתשובה לתגובה, כיוון שאני סבורה שגם ללא התשובה לתגובה דין בקשת המבקש – הנתבע 2 לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ביחס אליו להתקבל.
10. לאחר עיון בטענות הצדדים ניתנת בזה רשות לערער והערעור מתקבל לגופו מהנימוקים הבאים:
א) בשל מהות ההחלטה נשוא הבר"ע ובשים לב לכך שאי מתן אפשרות לערער על ההחלטה כבר עתה עשוי להוביל להליך מיותר, מצאתי לנכון ליתן רשות לערער.
כפי שכבר ציינתי לעיל, דין הערעור להתקבל לגופו באופן שבו יש לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט ביחס למבקש.
ב) כאשר מבקש נתבע זר לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט אשר ניתן במעמד צד אחד, מתקיים דיון מחדש בבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט (De novo).
נטל ההוכחה מוטל על מגיש הבקשה למתן היתר המצאה. עליו להראות כי עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה לפי תקנה 500 לתקנות. על התובע להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון" ובמקרה של ספק פועל הדבר לטובת הנתבע ובית משפט לא יתיר את ההמצאה (ראה לעניין זה עניין אשבורן בסעיף 6 ובפסקי דין המאוזכרים שם).
נוסף לכך, על מבקש היתר ההמצאה לשכנע את בית המשפט שמתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין.
כלומר, לגבי עילת התובענה עצמה.
כפי שנקבע בעניין אשבורן, גם אם מתקיימים תנאי תקנה 500, עדיין מסור לבית משפט שיקול דעת לבחון אם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בסכסוך שבין הצדדים.
ג) ומהכלל אל הפרט:
בענייננו, השאלה אם כתב התביעה מבסס עילת המצאה אישית נגד המבקש והשאלה – אם התקיימו מי מהחלופות של תקנה 500 לתקנות הן שאלות השלובות זו בזו, שכן קביעת בית משפט קמא ולפיה ההסכם בין החברות מחייב גם את הנתבע – המבקש באופן אישי זאת מכוח סעיף 5 להסכם, היא זו שהובילה לקביעה כי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה נגד המבקש באופן אישי.
כפועל יוצא מכך, שההסכם מחייב את המבקש באופן אישי אזי הופעלו החלופות בתקנה 500 בנוגע לקיומו של חוזה: הסכמה לתניית שיפוט בחוזה, מקום ביצוע התשלום לפי החוזה וכיוצ"ב.
אני סבורה, כי במקרה דנן ועל פני הדברים, לא ניתן לקבוע באופן כה נחרץ כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא, כי סעיף 5 להסכם בין שתי החברות מחיל חבות אישית על כל אחד מבעלי המניות בחברה הנתבעת ו/או על האורגנים באותה חברה.
לא כך נכתב בהסכם.
בעלי המניות והאורגנים לא התבקשו לחתום באופן אישי על ההסכם וממילא לא חתמו עליו באופן אישי. כל ההסכם מנוסח כהסכם בין חברות.
אין דרישה לערבות אישית. בסוף ההסכם חותמים שלושה אנשים שהם בשר ודם, בשם שלוש חברות. המבקש חותם בשם ווייט אוק, תמיר כבירי חותם בשם קיי קפיטל ואדם נוסף חותם בשם חברת גלדן . כאשר נכתב לגבי המבקש שהוא CEO.