באיזון בין היתרונות והחסרונות של שני הפתרונות העדפתי את הפתרון של עילת התעשרות שלא כדין, כשהוא בא בנוטה להודעה סבירה או פיצוי תחתיה, על-פי הגיה המסורתית, בעילה החוזית.
.14הייתי מקבלת את הערעור ומחייבת את המשיבה לשלם למערערות הדדית את הסכום בשקלים השווה ל-000, 20דולר של ארצות-הברית לפי השער היציג ביום התשלום בצירוף ריבית בשיעור של % 15לשנה מיום 1.2.80ועד הפירעון, וכן הוצאות בשתי הדרגות בסך 000, 5ש"ח צמוד ונושא ריבית מהיום. בקביעת סכום ההוצאות אני מביאה בשיקוליי את העובדה, שעילת ההתעשרות לא הועלתה עד לשלב הסיכומים בערעור, וגם אז היא לא לובנה כראוי.
הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.
--- סוף עמוד 704 ---
השופט א' ברק: עיינתי בפסק-דינה היפה של חברתי, השופטת נתניהו. כמוה אף אני סבור, כי עקרונית יש להכיר בקיומה של עילה המתבססת על התעשרות שלא כדין, מקום שהיצרן מפר חוזה בדין שבינו לבין המפיץ. קיומה של עילה חוזית אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול עילה מעין חוזית (ראה ד"נ 20/82 [10]). עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. לעתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועל-כן "התעשרותו" של אותו צד הינה
"כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה, שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח, כי בדרך כלל, ובהיעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על-ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על-ידיהם בחשבון השיקולים. בערעור שלפנינו, העוסק בהסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, הנני רואה אפשרות להגיע לתוצאה אליה הגיעה חברתי, בלא להיזקק לעילה בדבר התעשרות שלא כדין. אכן, לדעתי, בנסיבות העניין, יש לבסס את התשלום על כך שהיצרן (המשיבה) לא נתן לסוכן (המערערות) תקופת זמן סבירה ממועד ההודעה על הפסקת החוזה ועד להפסקתו בפועל. בכך הפרה המשיבה את חובתה. בגין הפרה זו זכאיות המערערות לפיצויים.
מקובל על הכול, כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומם, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקם, ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה לבין מועד הפסקת החוזה (ראה [36] baker-martin). כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות (ראה [37] wall-decro). איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעיסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה. עמד על כך בית-משפט פדרלי בארצות-הברית, בציינו: A reasonable time has generally been construed to be that necessary" " for the dealer to recoup his investment of time, labor and money .( 173, at[29] cambee) אכן, מה שנראה לחברתי, השופטת נתניהו, התעשרות שלא כדין של היצרן, אינו אלא הכנסה שבאה ליצרן ושעל-פי החוזה צריכה הייתה ליפול לידי המפיץ. הציפייה הסבירה של המפיץ הייתה, שהחוזה יימשך זמן נוסף, שיאפשר לו למצות את פרי מאמציו. הביטוי הפורמאלי לציפיה סבירה זו הוא בתקופת הזמן שבין מתן ההודעה על הפסקת החוזה לבין הפסקתו בפועל. בתקופה זו ימצה המפיץ את ציפייתו הסבירה, "ויאכל" את כל האפשרויות המיוחדות שהוא פיתח, ושהן פרי השקעתו בממון, בזמן ובעבודה. אכן, לעתים עשויה התרופה להפרת החוזה להיות צו אכיפה, אשר ימנע הפסקת החוזה ויאפשר לו קיום לתקופת הזמן הסבירה. במקום שאכיפה אינה באה בחשבון (סעיף 3לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970),