4. דיון והחלטה
בפתח הדברים יש להבהיר כי הגשת התביעה כתביעה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א בתיק שלפניי – הייתה ראויה מלכתחילה רק בעניין טענתן של התובעות לפיה מתנהלת החברה בדרך של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות.
התביעה הכספית אינה בגדר "עניין כלכלי" כהגדרתו בסעיף 42 ב' לחוק בתי המשפט.
טענות התובעות בהליך הנוכחי בעניין פיטוריה של ז'אנה או הפסקת הסכם הייעוץ – רלוונטיות אך ורק לצורך בחינת טענתן בדבר קיפוח בגין עצם פיטוריה של ז'אנה או הפסקת הסכם הייעוץ ושאלת הציפייה הלגיטימית של מי מהתובעות בעניין העסקתן על ידי החברה.
אין מקום לדון בתביעה כספית הנובעת מיחסי עובד-מעביד ואף לא בתביעה כספית בגין הפרת הסכם הייעוץ שהוא הסכם למתן שרותים.
דברים אלה נאמרים באופן כללי - עוד לפני שאתייחס למהותו של פסק הדין אשר התקבל בבית הדין לעבודה בתביעה שפורטה לעיל.
עוד יש לציין, כי ניתן היה לייתר את הדיון אשר כלל שלוש ישיבות הוכחות, שכן בסופו של דבר הסכימו הנתבעים לרכוש את מניות התובעות בחברה.
יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה בעניין זה מבעוד מועד.
בהקשר זה יש להבהיר כי בכתב ההגנה לא הביעו הנתבעים הסכמה כלשהי לרכישת המניות. הסכמה זו, יחד עם הטענה כי אילו הועלתה הדרישה לרכישת המניות קודם להגשת התביעה היו התובעות מגלות כי אין לנתבעים התנגדות לרכוש את המניות – הועלתה בשלב הסיכומים בלבד.
כמו כן, אין מקום לטענת התובעות בסיכומי התשובה כי הכרעות שונות נדרשות להן מטעמים שונים.
בית משפט אינו אמור לעסוק בשאלות תיאורטיות. לכן, ההכרעה תינתן אך ורק בנושאים הרלוונטים לפסק הדין ולשאלות שנותרו במחלוקת, תוך התייחסות לעובדה שכבר ניתנה הסכמה לרכישת המניות ואין צורך לדון בסעד ההיפרדות ובדרך הראויה לבצע היפרדות זו.
א. המסגרת הנורמטיבית לטענות הקיפוח
התובעות העלו, כאמור, טענות שונות בדבר קיפוחן על ידי מי מהנתבעים.
סעיף 191 לחוק החברות המעגן את עילת הקיפוח קובע כך:
"(א) התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי-המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי-המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".
המונח "קיפוח" אינו מוגדר בחוק והתפיסה הרווחת היא שמדובר בעילה רחבה אשר גבולותיה גמישים ועשויים להשתנות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.
(ראו ת"א (י-ם) 7438/05 בתיה אחזקת נכסים ואח' בע"מ נ' קרן טוקטלי ואח' (פורסם בנבו, 4.1.2007); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.1996)).
הפסיקה הדנה בבחינת המונח קיפוח קבעה כי קיפוח מתקיים כאשר המשאבים בחברה מחולקים בצורה בלתי הוגנת בין בעלי השליטה בחברה לבין בעלי מניות מיעוט בה, או במקרים בהם נפגעות הציפיות הלגיטימיות של הצדדים (ראו: ע"א 8712/13 אדלר ואח' נ' לבנת (פורסם בנבו 1.19.15) (להלן: פס"ד אדלר); ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456 (2006) (להלן: "פס"ד נצבא"); ע"א 9014/03 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר (פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, מו (1) 125, 131 (1991) (להלן: "פס"ד אורנשטיין").
עוד קבעה הפסיקה כי בחינת עילת הקיפוח הינה בחינה אובייקטיבית במסגרתה נבחנת התוצאה. מניעי הקיפוח אינם מכריעים בהקשר זה, שכן מטרת החוק אינה להעניש את המקפח אלא להעניק סעד למקופח (ראו למשל: בש"א 17402/04 כתבן נ' אוצר מפעל ים בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.2007)).
זאת ועוד, קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה (פס"ד אורנשטיין; פס"ד נצבא).
במסגרת עילת הקיפוח, הנטל המוטל על התובעים הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. אם עמדו התובעים בנטל זה, עובר נטל ההוכחה לשכמם של הנתבעים (ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו)).