31. ומן הכלל אל הפרט – נסיבות המקרה דנן.
שוכנעה השופטת קמא, ויש לטעמי בסיס מוצק למסקנתה זו, כי עסקינן בשוכר אשר הוא כבר בגדר "שוכר מועד" להפרות חוזה השכירות, תוך פגיעה ניכרת בזכות הקנין של המשיבים. זאת מעבר להטרדתם שוב ושוב בנקיטת הליכים משפטיים נגדו ו/או פעולות אחרות, דוגמת פעולות גביה ו/או תלונות למשטרה, כפי שפורט בסעיף 10 לפסק הדין.
בסעיף 10 לפסק הדין פירטה השופטת קמא את הפרות הסכם השכירות שנעשו לאורך השנים ע"י המערער, כדלקמן:
" מעיון בחומר הראיות עולה כי לאורך כל תקופת השכירות, נהג הנתבע להפר באופן שיטתי את חוזה השכירות, תוך התעלמות בוטה מההתחייבויות שנטל על עצמו, ומזכויותיהם הקנייניות של התובעים בדירה. להלן אפרט בקצרה את ההליכים שננקטו נגדו על ידי התובעים במשך השנים, בגין ההפרות הנ"ל, כדלקמן:
א. בשנת 1989, תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, במסגרתה ניתן פסק דין בהסכמה לפיו הנתבע יפונה מהדירה אם לא ישלם את חובותיו (ת.א 2252/89).
ב. בשנת 1990, תביעת פינוי בגין נטישת הדירה והפקת רווח בלתי הוגן מהשכרתה בשכירות משנה, שבמסגרתה ניתן פסק דין לפינוי אלא אם ישלם הנתבע לתובעים סכומים שונים שפורטו בפסק הדין (ת.א 5830/90).
ג. בשנת 1993, תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות שבמסגרתה ניתן פסק דין פינוי, שלא מומש על ידי התובעים לפנים משורת הדין, במטרה לתת הזדמנות נוספת לנתבע לעמוד בהתחייבויותיו (ת.א 380/93).
ד. בשנת 2007, תביעה בגין פלישה לגג הבניין ואחסון בו חפצים וגרוטאות. התביעה נתקבלה, והנתבע חויב לסלק את ידו מגג הבניין וחדר המדרגות ולפנותם מכל גרוטאה וחפץ (ת.א 3816/07).
הנתבע לא מילא אחר הוראות פסק הדין, דבר שאילץ את התובעים לנקוט נגדו בהליכי הוצאה לפועל.
ה. בשנת 2008, תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות משנת 2007, שבמסגרתה הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו נפרס חובו של הנתבע ל-12 תשלומים.
הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפשרה, והתובעים נאלצו לפתוח נגדו בהליכי הוצאה לפועל, אשר לא סייעו בגביית החוב.
ביום 24.3.10, ועקב צבירת חובות, ניתן צו כינוס נכסים כנגד הנתבע בבית המשפט המחוזי במסגרת תיק פש"ר 33720-11-09.
ו. בשנת 2011 הגשת תלונה במשטרה כנגד הנתבע לסילוק חיבור בלתי חוקי לתשתית החשמל של חדר המדרגות.
ז. בשנת 2012 משלוח מכתב התראה לנתבע לסילוק דלת ברזל שהציב בכניסה לגג הבניין. הדלת הוסרה במועד שאינו ידוע.
עינינו הרואות כי לתביעה דנן קדמו הליכים רבים שננקטו על ידי התובעים בעקבות הפרת התחייבויותיו של הנתבע על פי חוזה השכירות".
32. והגרוע מכל הוא – שהמערער לא הפנים את לקחי העבר ולא העריך את רצונו הטוב של המנוח בהליכי העבר.
כעולה מההיסטוריה האמורה שבין המערער למנוח, המערער הפר את הסכם השכירות מספר רב של פעמים בעבר וקיבל לחובתו פסקי דין כספיים תוך ויתור על סעד פינוי מצד המנוח, בעל הדירה, לפנים משורת הדין.
המערער אף קיבל לחובתו פסק דין של פינוי שלא מומש ע"י המנוח (שוב תוך התחשבות במערער ולפנים משורת הדין).
במקום להפיק הלקח ולתקן דרכיו תוך הקפדה על מילוי הוראות הסכם השכירות, המשיך המערער להפר הסכם זה.
המערער אף המשיך להפר את הסכם השכירות לאחר הגשת כתב התביעה, ובעצם מפרו עד היום, שכן לא שילם דמי שכירות מחודש 2/16 ואילך. טענותיו של בא-כוחו בפנינו בישיבת הערעור כי המערער לא שילם את יתרת חוב השכירות מחודש 2/16 ואילך מהטעם שהמשיבים "מסרבים לאחר פסה"ד של בימ"ש לקבל" (עמ' 1 לפרו' שו' 14) אינו משכנע משני טעמים עיקריים:
א. פסק הדין ניתן רק ביום 25.7.17, ולא היתה מניעה כי עד למועד זה ישלם לידי המשיבים את דמי השכירות באופן שוטף (שהרי לדברי בא-כוחו המצוטטים לעיל, סרוב המשיבים לקבל את יתרת חוב דמי השכירות היה רק לאחר פסק הדין).
ב. המערער היה יכול לבקש מבית המשפט להורות למשיבים לקבל את תשלום דמי השכירות או להפקידם בקופת בית המשפט, כפי שהפקיד את דמי השכירות עד לחודש 1/16.
ההפרה הנוכחית, נשוא פסק הדין, לא היתה קלה ולא סולקה לאלתר. לא שולמו דמי שכירות במשך שנה שלמה (2014), והפרה זו הוסרה רק לאחר הגשת כתב התביעה קמא, בהפקדת סכומי החוב בקופת בית המשפט.
זאת ועוד – כפי שציינו לעיל, בחינת נסיבות המקרה הפרטני לצורך שקילת הפעלת סעד מן הצדק, אינה מוגבלת להפרה הנוכחית אלא כוללת גם את בחינת התנהלות הדייר בקיום חוזה השכירות לאורך שנותיו, תוך לקיחה בחשבון גם את הפרות העבר. במקרה דנן, הפרות העבר, כמפורט לעיל, רבות וחמורות.
33. נדגיש שוב, היסוד העיקרי הטמון בסעד מן הצדק, הוא התנהגות תמת לב מצד הדייר והעדר זדון בהליכותיו (בר-אופיר, עמ' 173).
בחינת התנהגות או התנהלות המערער לאורך שנות השכירות כמתואר לעיל, לרבות שנת ההפרה נשוא כתב התביעה קמא (2014), מלמדת לכאורה כי:
א. אין עסקינן בשוכר תם לב;
ב. עסקינן בשוכר שהסיר לאורך שנות השכירות אחריות מעל עצמו לקיום הוראות חוזה השכירות בדווקנות, תוך השלכת יהבו על המנוח שימחל לו (כפי שנהג בעבר, כמפורט לעיל) או על בית המשפט כי יעניק לו "חבל הצלה" בדמות סעד מן הצדק.