דיון והכרעה
24. לאחר עיון בחומר שעמד בפנינו, לרבות החומר שעמד בפני בית משפט קמא, ואף שמיעת ב"כ הצדדים, המערער, בנו של המערער והמשיבה 3 (בישיבת יום 6.3.18), שוכנעתי כי לא נפלה טעות בקביעותיו הבאות של בית משפט קמא:
א. המערער לא שילם את תשלומי השכירות לשנת 2014.
ב. בכך הפר את חוזה השכירות.
ג. בנסיבות אלה קמה למשיבים, כבעלי הדירה, עילת פינוי של המערער מהדירה מכח סעיף 131(1) לחוק.
אין קושי להבחין כי פסק הדין מושא הערעור מבוסס בעיקר על קביעות עובדתיות ומהימנות. קביעות אלה מבוססות על מכלול הראיות שהוצגו, לרבות התרשמות ישירה מן העדים שנשמעו ונחקרו בפני בית המשפט.
כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, והמערערים לא הצליחו להראות כי המקרה דנא נמנה על החריגים לכלל.
ראו לענין זה: ע"א 3305/17 חוסיין אבו ג'מייע נ' אשקר ריבחי (27.2.18).
למעשה, קביעותיו של בית משפט קמא בשלוש הנקודות דלעיל מבוססות היטב, ולא מצאתי בערעור טענה שמלמדת על טעות כלשהי בהן שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
25. הנקודה היחידה בה סבורני כי יש להתמקד, ולעברה כיוון המערער את מירב חיציו בערעור זה, היא בחינת קביעת השופטת קמא כי אין מקום בנסיבות המקרה דנן להורות על סעד מן הצדק. בחינה זו מתבקשת בעיקר לנוכח העובדה כי מדובר בסעד פינוי של דייר מוגן כבן 65 שנים לאחר כ-34 שנות דיירות מוגנת, שלטענתו בערעור זה "ייזרק לרחוב" עם פינויו מהדירה.
בחינת אפשרות זו של הפעלת סעד מן הצדק, הנתון לשיקול דעת שיפוטי, רלוונטית הן לערכאה הדיונית והן לערכאת הערעור, שלא רק בוחנת את שיקול דעתה של הערכאה קמא בנקודה זו, אלא יכולה להפעיל שיקול דעת עצמאי בבחינת אפשרות מתן סעד זה ו/או תנאיו (ע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (19.2.13) – להלן: "ענין קיסלביץ").
26. כשבית המשפט בוחן אפשרות הפעלת סעד מן הצדק בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני, עומדות בפניו מספר אפשרויות פעולה, עליהן גם עמד בית המשפט העליון בענין קיסלביץ כדלקמן (הרשימה אינה סגורה – ושופט יכול בשיקול דעת יצירתי למצוא פתרונות נוספים באופן שיגשים באופן המיטבי את עקרון הצדק הגלום בסעד מן הצדק – כעולה מדברי כב' השופט רובינשטיין בענין קיסלביץ, סעיף כא):
א. החלטה על אי מתן סעד מן הצדק.
ב. מתן סעד מן הצדק בכפוף למילוי תנאי מסויים על-ידי הדייר (דוגמת מתן פיצוי בסכום שייקבע לבעל הנכס כתנאי לאי-פינויו מהנכס).
ג. הוראה על פינוי הדייר בהתנאה הפוכה. היינו פינוי הדייר בתנאי שבעל הבית יעמוד בתנאי מסויים (דוגמת מתן פיצוי לדייר המפונה שיעזור לו במימון דיור חלוף לתקופה מסויימת שתלקח בחשבון, תוך התחשבות גם בעובדה כי מדובר בדייר ששילם בזמנו דמי מפתח).
אפשרות זו מכונה בפסיקה ובספרות "סעד מן הצדק הפוך", והיא אחד מכלי העזר העומדים בפני השופט בבחנו את הפעלת סעד מן הצדק.
באשר לאפשרות שימוש "בסעד מן הצדק הפוך" ראו גם:
דוד בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה עדכון מס' 8, עמ' 172(4) (להלן: "בר אופיר").
ע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5.9.17), עמ' 20 (להלן: "ענין פלונית).
ע"א(חי') 19032-03-14 אלדור נ' זיידן (5.10.14, סעיף 33).
27. טרם שנבחן את נסיבות המקרה דנן הרלוונטיות לבחינת הענקת או אי-הענקת סעד מן הצדק, נעמוד על המצב המשפטי הנוגע לדיירות מוגנת בכלל ולהענקת סעד מן הצדק בפרט.
28. הנטיה של בתי המשפט בשנים האחרונות היא לפרש את דיני הגנת הדייר בצמצום, נוכח התמורות שחלו במציאות החברתית כלכלית ובשוק הדירות. מגמה זו מקבלת רוח גבית בעידן החוקתי, לנוכח המעמד שניתן לזכות הקנין בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ראו לענין זה:
רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב (3.11.14).
ענין פלונית סעיף 17.
ענין קיסלביץ, כב' השופט דנציגר, עמ' 12.
בר אופיר, עמ' 163.
29. באשר למתן סעד מן הצדק - בית המשפט העליון הנחה כי יש להעניק הסעד בצמצום, על מנת שלא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף יהפוך להיות הכלל. מגמה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של הפסיקה הנוגעת בכלל לחוק הגנת הדייר, כמצויין לעיל.
ראו לענין זה:
ענין קיסלביץ, עמ' 8.
בר אופיר, עמ' 163-164.
30. מהם אם כן שיקולי בית המשפט, כשבוחן אם לתת סעד מן הצדק אם לאו?
בפסיקה ובספרות התגבשו מספר כללים מנחים בנדון (ושוב - מדובר ברשימה שאינה סגורה), כדלקמן (ראו לענין זה, בר אופיר, עמ' 163-168, 172(2) -174):
א. גודל "החטא", טיבו ואופיו. ככל שגודל "החטא" קטן יותר כן ניטה ליתן סעד מן הצדק, ולהיפך. במיוחד נכון הדבר בדירת מגורים, שסעד הפינוי עלול להיות חמור מידי ביחס להפרה שהיתה.
ב. בחינה אם הפגיעה בזכויות בעל הנכס אינה ארעית, אלא שיטתית, ולא תוקנה מיד. ככל שמדובר בהפרות חוזרות ונשנות ו/או בהפרה שלא תוקנה מיד או תוך זמן סביר, ניטה שלא ליתן סעד מן הצדק, שכן המחוקק לא התכוון להסיר מהדייר כל חרדה לגורלו, כאשר הוא מפר את חובותיו בזדון או בחוסר תום לב, ואינו מתקן את המעוות תוך זמן סביר.
ג. בבחינת נסיבות המקרה הפרטני, בית המשפט אינו בוחן רק את ההפרה הספציפית נשוא הדיון שבפניו אלא גם את "הרקע ההיסטורי" ביחסי הצדדים, והתנהגות הדייר לאורך כל תקופת השכירות.
ד. בחינת התנהגות הדייר לאחר הגשת כתב התביעה.
ה. כשמדובר בדירת מגורים, בית המשפט יבחן מהם סיכויי הדייר להשיג קורת גג אחרת.