באשר לטענתם זו של המבקשים, קרי בשאלה האם שומה על הבנק לשקף בפני לקוחותיו את כלל חשדותיו כתנאי להפסקת השירות, הרי שאינני מוצאת לקבוע מסמרות בתשובה לה וזאת, בהינתן שממילא הנני סבורה כי התנהלותם של המבקשים, כפי שהתחוורה ובכלל זה מחדלם מהמצאת מסמכים על מנת לתמוך בכך שמקור הכספים המופקדים לחשבונותיהם הינו כדין, הפרת האמון בהינתן שמצגיהם התבררו כלא נכונים וההתנהלות האישית של מר טולדנו – די היה בהם בכדי להצדיק הפסקת פעילותם ומשכך, אחת היא אם לאלו הצטרפו גם חשדות נוספים אם לאו. יתרה מכך, במקרה לפני ממילא, אין מדובר בחשדות נוספים אלא למעשה בשיקוף ספציפי של החשדות הכלליים אשר עלו בלבם של עובדי הבנק, בכל הנוגע לפעילות המבקשת ולקוחותיה. באשר לחשדות ספציפיים אלו הרי שלו הייתה ממציאה המבקשת את המסמכים והאסמכתאות אשר נדרשו ומראה כי פעילותה, כמו גם פעילות לקוחותיה הינן כדין- ממילא היו מופסים אלו גם אלו. דא עקא, שכאמור המבקשת לא המציאה מסמכים ואסמכתאות כדבעי ומשכך, מעצם מחדלה זה, נשבר האמון בין הבנק לבינה, באשר הבנק סבר – לטעמי בצדק – כי מדובר במחדל בכוונת מכוון הנובע מרצונה של המבקשת בהסתרת פעילותה או פעילות לקוחותיה האמיתית והסתרת מידע הנוגע לתשלום מס בגין פעילות זו. בהקשר זה מצאתי כמהימנה עדותו של קונטרוב מטעם הבנק, עת העיד כי בעמוד 179 שורות 23-26 לפרוטוקול כי:
"אנחנו לא באנו ואמרנו מעולם שהכסף שהגיע מטויגה, לטויגה, הוא כסף מלוכלך. זה נושא שמעולם לא עלה, מעולם לא נטען כלפי טויגה או כלפי הלקוחות שלה. כל מה שנטען כלפי טויגה, כלפי טויגה ומר טולדנו, זה הסתרה, ניסיונות לא לתת לנו את כל המידע שביקשנו, שגרמו בסופו של דבר, לחוסר אמון במידע שאנחנו מקבלים."
יתרה מכך, בעניין החשדות הנוספים, הניחה דעתי תשובתו של וייס, מטעם הבנק, עת השיב כי אינו מציג ללקוח את כלל המסמכים אשר מצא ואולם, הוא שואל אותו שאלות ישירות בנושא- בכלל זה, כך העיד שאל את הלקוח מפורשות האם הוא מתעסק באופציות בינריות לשם הדוגמא (ראו עדותו עמוד 103 שורות 27-29 וכן, עדותו בעמוד 137 בשורות 13-16].
36. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענות המבקשים ולפיה עדות לכך שטענות הבנק כפי שהובאו בזמן אמת לא היה בהן בכדי להוביל לסגירת החשבונות והראייה- הבנק איפשר את המשך הפעילות, הרי שאינני סבורה כי יש ממש בטענה וזאת, הואיל ולטעמי אין בכך שהבנק איפשר את הפעילות, בכדי להוות אינדיקציה לכך שהבנק ויתר על טענותיו, אלא ההיפך הוא הנכון - כפי שניתן לראות לעיל, הבנק נהג בסבלנות כלפי המבקשת, איפשר פעילותה השוטפת, תוך שאינו מבקש לגרום לה נזק והתנהלותו הסבלנית כאמור אינה צריכה לעמוד לו לרועץ, בהינתן שהבהיר וחזר ושנה כי הינו נדרש למסמכים וכי בלא המצאתם תופסק הפעילות.
יתרה מכך, הנני סבורה כי לא זו בלבד שהתנהלותו הסבלנית של הבנק, אשר איפשר המשך פעילותם של המבקשים, אגב קיום הליך הבירור, אין בה בכדי לעמוד לחובתו של הבנק, אלא ההיפך הוא הנכון- היא מלמדת על כך שהבנק לא פעל מתוך נרטיב מובנה ורצון לסגור את החשבון, אותו הינו מבקש להצדיק בדיעבד בנימוקים שאין בהם ממש, אלא שהבנק ביקש להמשיך את פעילות המבקשים ועשה ככל שלאיל ידו על מנת לאפשר המשך פעילותם. ודוק- לעניין זה יש אף ממש בטענת הבנק ולפיה הפסקת פעילות המבקשים אשר מפקידים סכומים ניכרים לבנק, עומדת בניגוד לאינטרס הכלכלי של הבנק [ראו עדות קונורטוב בעמוד 186 שורות 4-6]ומשכך, מוחזק הבנק כמי שלא סירב ליתן להם שירות, אלא מש"כלו הקיצין" מבחינתו.