56. ויובהר, כי גם לפי הדין הקיים, המבחן התזרימי יושם בפסיקה באופן שבו בחינת חדלות פירעונה של חברה נעשתה גם בהתחשב במועד פירעון חובות עתידי, כאשר לעובדה שטרם הגיע מועד פירעון החובות ניתן משקל מתאים בהתאם לנסיבות העניין, כמו גם בעת בחינת היתכנותם של הליכי הבראה (ראו גם: עניין דואר ישראל; עניין אי די בי חברה לפיתוח בע"מ). המבחן התזרימי יושם אפוא באופן שבו ניתן פתחון פה גם לנושים שמועד פירעונם טרם הגיע, וגם נכללה במסגרתו הבחינה האם החברה עשויה להגיע למצב שבו חובות החברה – ובכלל זה חובותיה העתידיים – לא ייפרעו במועדם. בכך גם הודגש אופייה הנפרד של עילת חדלות הפירעון (לפי סעיף 257(3) לפקודת החברות) מהעילה המבוססת על דרישת תשלום שהוגשה לחברה (סעיף 257(1) לפקודה זו) (השוו: האן, עמ' 218). שכן אין חולק כי במקום שבו מבקש הבקשה הינו נושה אשר מועד פירעון חובו טרם הגיע, לפי הדין הקיים, הייתה סגורה בפניו הדרך להגשת בקשה לפירוק חברה בהתבסס על דרישת תשלום שהוגשה לחברה, לפי סעיף 257(1) לפקודה, עילה אשר לא ניתן להשתמש בה על בסיס חוב שטרם הגיע מועד פירעונו (ראו גם: כהן, עמ' 113)).
57. ובאשר ליחס בין שני המבחנים. כאמור, הדין הקיים, היינו סעיף 258(3) לפקודת החברות בנוסחה טרם חקיקת חוק חדלות פירעון, אינו מכריע את הכף איזה מהמבחנים, אם בכלל, מטה את הכף. במשך שנים, כאמור, ניתנה בפסיקה בכורה מסוימת למבחן התזרימי, זאת שעה שבמובן מסוים, השאלה האם מסוגלת החברה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות, היא השאלה המניעה את ההליך כולו. כך גם במסגרת הליכי חקיקת החוק החדש, בהצעת החוק (סעיף 2 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1027 (להלן: הצעת החוק)) ניתנה עדיפות ברורה למבחן התזרימי. אלא שהלכה למעשה, הפער המצטייר בין שני המבחנים, במיוחד כאשר המבחן התזרימי מיושם גם בהתחשב במועד פרעון חובות עתידי, אינו כה רחב. כך, במסגרת המבחן התזרימי, בית המשפט נדרש למכלול התמונה ולמצבה של החברה בהתחשב בנתונים כלכליים שונים, חלקם אף צופים פני עתיד. בין היתר בית המשפט עשוי להידרש בבחינה זו, מעבר לשאלה האם החברה עומדת כעת בפירעון חובותיה, לאפשרות גיוס אשראי או מחזור חובות בטווח הזמן הקרוב; לשאלה האם צפויים רווחים עתידיים אשר יהיה בהם כדי להשפיע על יתרת מזומניה; לבחינה האם החברה נתקלה בקשיים עת ניסתה לממש את נכסיה ועוד כיוצא באלה. כך או כך, כאשר בית המשפט בוחן את שאלת קיומה של מצוקה תזרימית, מתוך הראיה הרחבה הנדרשת בעת בחינת בקשה מעין זו הנוגעת לכלל הגורמים המעורבים בעניין, הוא נדרש בין היתר לבחינה מאזנית (ולוּ חלקית) של נכסי החברה והתחייבויותיה (ראו גם: האן, עמ' 132). יוצא אפוא כי בעת בחינת השאלה האם החברה עומדת בגדרי המבחן התזרימי, נדרש בית המשפט להתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה לעתים לבחינה, חלקית או מלאה, של מצבה הכלכלי של החברה מבחינה מאזנית ותזרימית גם יחד.