83. ויש להדגיש. הגם כי נושה אינו נדרש להוכיח חדלות פירעונו של חייב, קיימת זיקה הדוקה בין המעשים אשר נחשבים ל"מעשי פשיטת רגל" לבין חדלות פירעון החייב, שכן במובן מסוים כל אחד מהמעשים שנמנים בסעיף כ"מעשי פשיטת רגל" מקיימים חזקה שהחייב אכן חדל פירעון (ראו גם: שותף ושותף פושט רגל, עמ' 84; והשוו, חזקת חדלות פירעון לעניין עילת פירוק חברה: סעיפים 258(1) ו-258(2) לפקודת החברות). יש גם לציין את הכמעט מובן מאליו, כי אמנם ככלל, בדין הקיים, על מנת לפתוח בהליך פשיטת רגל אין נושה צריך להוכיח חדלות פירעונו של חייב, אך לצורך הכרזת חייב פושט רגל, בית המשפט נדרש להגיע למסקנה כי אין החייב יכול לפרוע את חובותיו (סעיף 18ה(א) לפקודת פשיטת הרגל).
84. ובאשר לחלופה הרלוונטית לענייננו בנוגע לביצוע "מעשה פשיטת רגל". סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל מפרט כאמור מספר מצבים שונים המגבשים כל אחד מהם "מעשה פשיטת רגל". שתי החלופות הרלוונטיות לענייננו, הן החלופה הקבועה בסעיף 5(1)(א) לפקודת פשיטת הרגל, כאשר החייב "נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה", והחלופה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) לפקודת פשיטת הרגל, המתייחסת למצב שבו החייב "העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שעבוד, שאילו נעשה כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה".
85. עניינן של שתי החלופות האמורות, בפעולה המהווה "מרמה". אלא שבעוד הפעולה בסעיף 5(1)(א) עניינה מתנה או העברה שיש בה מרמה, עניינו של סעיף 5(1)(ב) הינו העדפת מרמה. יצוין כי סעיף 5, מבוסס על פקודת פשיטת הרגל המנדטורית משנת 1936 (Bankruptcy Ordinance, no.3 of 1936), וגם נוסח כותרת השוליים שבפקודה המנדטורית (סעיף (2)3) מבחין בין "Fraudulent gift or transfer" (סעיף (a)(2)3 לפקודה המנדטורית) לבין "Fraudulent preference" (סעיף (b)(2)3 לאותה פקודה). יצוין כי אחד ההבדלים המשמעותיים בין שתי חלופות אלו, הוא בקיומה או בהיעדרה, של הדרישה להוכחת חדלות פירעון כתנאי לביסוס "מעשה פשיטת רגל". כך, בעוד שהחלופה שעניינה "העברת מרמה" לפי סעיף 5(1)(א) לפקודת פשיטת הרגל אינה דורשת הוכחת חדלות פירעונו של החייב, "העדפת מרמה" לפי סעיף (5)(1)(ב) לאותה פקודה דורשת, כפי שעוד יבואר גם בהמשך, כי החייב יהא חדל פירעון.
86. אם כן, ה"מרמה" שמצוינת במסגרת סעיף 5(1)(א) לפקודת פשיטת הרגל נסובה על פעולה של העברת נכס (או נתינתו במתנה). הנסיבות אשר עלולות להיכלל כפעולות "מרמה" הן כאמור רבות, מגוונות ומשתנות בהתייחס לעובדות המקרה, ולא ניתן להכליל הגדרה ממצה לעניין זה (וזאת בדומה, למשל, ל"מרמה" בהקשר של אחריות מנהלים לפי סעיף 373 לפקודת החברות: ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 92-91 (2005)). בין היתר, עשוי בית המשפט להידרש לשאלה האם פעל החייב באופן שאינה עולה בקנה אחד עם חובות תום הלב שהוא חב בה (ע"א 2975/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דראל, פסקה 3 לפסק דינו של חברי השופט (כתוארו אז) ח' מלצר (22.12.2010)). כך גם בע"א 2975/09 בעניין בנק לאומי לישראל בע"מ הנ"ל, נקבע למשל, כי מדובר ב"העברת מרמה", כאשר חייב מכר את נכסיו באותה שעה שבה ניהל משא ומתן עם בנק לסילוק חובות החברה שלה היה ערב, משא ומתן אשר התבסס על אותם נכסים. פעילות אחרת שעשויה להיחשב למשל כמרמה, היא כאשר ההעברה רוקנה למעשה את החייב מנכסיו (פש"ר (מחוזי ת"א) 55177-09-14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דנקנר (26.3.2015)). ניתן להניח כי גם העברה אשר התבססה על מצג שווא, או שנעשתה למראית עין בלבד, עשויה גם כן להיחשב כ"העברת מרמה".