105. כמו כן, ההבחנה המקובלת הינה בין ראיות שעניינן בעובדות שקדמו למועד שבו ניתן פסק הדין בערכאה הדיונית, לבין ראיות שעניינן בעובדות שאירעו לאחר מתן פסק הדין (עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, פסקה 12 (24.6.2009)); חמי בן-נון טל חבקין הערעור האזרחי, עמ' 398-390 (2012) (להלן: בן-נון וחבקין). כאשר ראיות שעניינן בעובדות שקדמו למועד שבו שניתן פסק הדין, הגשתן תתאפשר רק אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, והכל בהנחה שנהג בתום לב וללא שיהוי (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 (1992); עניין כספי, עמ' 762; בן-נון וחבקין, עמ' 390). כאשר הטעם להימנעות המבקש מהגשת הראיות בפני הערכאה הדיונית נעוץ בהתרשלות המבקש, שיכול היה להגיש ראיות אלה, ככלל אין להיעתר לבקשה, שכן אין לאפשר במסגרת זו ביצוע "מקצה שיפורים" (ראו למשל: רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלוה, פ"ד נו(3) 831, 842 (2002); עניין כספי, עמ' 768). לעומת זאת, כאשר מדובר בראיות שנועדו להוכיח עובדה שהתרחשה לאחר שניתן פסק הדין בערכאה הדיונית, הגישה הינה מקלה יותר במובן מסוים, נוכח העובדה שאין עוד רלוונטיות לשאלה האם מדובר ב"מקצה שיפורים" (בן-נון וחבקין, עמ' 396-395). השאלה העיקרית הרלוונטית לדיון הינה האם יש בכוחן של ראיות אלו כדי להשפיע באופן ממשי על תוצאות פסק הדין שניתן (עע"מ 7926/06 בעניין אדרי-אל ישראל בע"מ לעיל, שם).
106. הלכה למעשה, במקרים כגון המקרה שלפנינו, היינו בהליכי פירוק ופשיטת רגל, נראה כי השאלה האם מדובר בראיות שעניינן בעובדות שקדמו למועד שבו ניתן פסק הדין או בעובדות שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין, חשיבות שולית בנסיבות העניין. שכן אמת המידה המחמירה יותר, צריכה לחול גם לגבי מקרים מהסוג השני, היינו גם כאשר מדובר בראיות שעניינן בעובדות שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין. זאת שעה שהן בהליכי פירוק והן בהליכי פשיטת רגל, כאשר בידי המבקש ראיות נוספות אשר לשיטתו יש בהן כדי להביא באופן מכריע לשינוי התוצאה אליה הגיע בית המשפט, על המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה חדשה המסתמכת על אותן ראיות. היינו, במקרים אלה, השאלה מדוע לא הוצגו הראיות האמורות בפני הערכאה הדיונית, הינה רלוונטית בין אם עניינן של הראיות בעובדות שקדמו למועד פסק הדין, ובין אם מדובר בעובדות שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין.