22. הטענה לחוב בגין עסקת אג"ח של החברות מלרג ודוראה.
לפי טענה זו של התובע, הוא עצמו ביחד עם אדם נוסף, יעקב נימקובסקי, יזמו שיתוף פעולה עם הנתבע בעסקת אג"ח של החברות מלרג ודוראה, ובגין עסקה זו סוכם שלתובע תשולם עמלה בגובה של 13% מהרווח. בפועל, התעלם הנתבע מהסכמה זו, לא העביר לתובע את חלקו בעמלה, וזו נאמדת על ידי התובע ב- 20,000 ₪.
הנתבע מכחיש טענה זו. עם זאת, הנתבע איננו מכחיש את זכותו של התובע לעמלות ואף לא את שיעור העמלה לה טוען התובע, 13% מהרווח, אך טוען כי מועד התשלום יחול במימוש אגרות החוב שאז גם ניתן יהיה לראות אם ההשקעה נשאה רווח או הפסד.
די לעיין בהתייחסות לטענה זו בתצהיר התובע (סעיף 46.8) כדי להיווכח עד כמה רב הנסתר על הנגלה. התובע טוען לתיווך בעסקה לרכישת אג"ח של חברות בשם מלרג ודוראה אך איננו מביא ולו פרט בודד על אותה עסקה שלקידומה פעל. התובע טוען לסיכום עם הנתבע על תשלום עמלה בשיעור 13% מהרווח אך איננו מביא כל פרט על המועדים והאופן בהן הושג הסיכום, או על פרטי העסקה אליה מתייחס הסיכום. התובע טוען לקיומו של אדם נוסף, יעקב נימקובסקי, שהיה שותף להסכם ברם גם עדותו לא הוצגה. התובע טוען לרווחים שמזכים אותו בעמלה של לא פחות מ- 20,000 ₪ אך איננו מביא כל הסבר לתחשיב. ממילא שגם ראיה, ולו אחת, לא מציג התובע לתמיכה בטענה זו.
טענתו היחידה של התובע בהקשרה של טענה זו בסיכומיו, הינה סתירה בגרסת הנתבע ביחס לטענה. ואכן, בתצהירו (סעיף 80) טען הנתבע שמועד ההתחשבנות בגין רכישת האג"ח טרם הגיע שכן הם טרם מומשו, בעוד בעדותו טען הנתבע לשגגה וכי למעשה כלל לא נכרתה עסקה כזו לה טוען התובע (עמ' 89 בפרוט' 2). לסתירה שכזו ניתן היה ליתן משקל לו הציג התובע ולו ראיות לכאוריות לביסוס הטענה. ראיות בהיקף כזה שהיה מעביר את הנטל לצד השני. בהיעדר ראיות שכאלו, אין משמעות לאותה סתירה שאכן אפשר ומקורה טעות ולא מעבר לכך.
בהיעדר ראיות ופירוט לא ניתן לקבל את הטענה וזו – נדחית.
23. הטענה להשבת הפיקדון.
23.1. חלק זה בטענות התובע עוסק בפיקדון שהופקד בידי עו"ד שמעון רוקח בתחילת פעילותם המשותפת של הצדדים.
לטענת התובע, ממאן הנתבע לאפשר לשחרר ולהשיב לתובע את חלקו בפיקדון. לפי גרסת התובע, נזקף לזכותו רבע מהפיקדון, ביחס ישר להיקף אחזקותיו במניות הנתבעת, ובשווי שלעת הגשת התביעה עמד על 380,000 ₪, כאשר מחצית מסכום זה משועבדת להבטחת התחייבויותיו.
מאחר ופעילותם המשותפת של הצדדים תמה, טוען התובע שיש להורות על שחרור חלקו בכספי הפיקדון במלואם, ולמצער – להשיב לו את המחצית שאיננה משועבדת להבטחת התחייבויותיו כלפי הנתבע. בקשה לשחרור חלקו של התובע בפיקדון הועברה לנתבע ביום 17.7.14, ברם נדחתה, ומכאן תביעה זו.
23.2. הנתבע איננו מכחיש את זכותו של התובע לרבע מכלל הפיקדון, אך כופר בזכותו של התובע לקבלו לידיו כבר כעת. לפי טענת הנתבע, הפיקדון מיועד להבטיח את התחייבויותיו של התובע, וממילא שהנתבעת עודנה חברה פעילה ומעוניינת להותיר את הפיקדון הנדרש להמשך פעילותה.
23.3. מטיעוני הצדדים מתברר שאין ביניהם כלל מחלוקת על כך שלזכותו של התובע נזקפים 25% מכלל כספי הפיקדון. הנתבע אף איננו חולק על הטענה שהתובע בקש לשחרר את חלקו בכספי הפיקדון (סעיף 43.4 בתצהיר התובע) ועל הטענה שסירב לכך (עדות הנתבע בעמ' 39; ש' 12 בפרוט' 2). למעשה, מטיעוני הנתבע נראה שהמחלוקת היחידה בין הצדדים בהקשר זה הינה לעיתוי המועד בו ניתן יהיה לשחרר את חלקו של התובע בפיקדון. לשיטת הנתבע, טרם הגיע מועד זה שכן טרם נעשתה התחשבנות ולעת זו חשוף הנתבע לסיכון שהתובע יחויב להשתתף בהפסדים שנגרמו ולכך מיועדים כספי הפיקדון, בפרט אלו מהם ששועבדו לטובת הנתבע.
ניתן איפה לפצל את בירור טענה זו לאותו חלק בפיקדון שאיננו משועבד ולאותו חלק ששועבד.
23.4. באשר לאותו חלק בפקדון שלא שועבד להבטחת התחייבויות התובע, מחצית מהפיקדון. לפי גרסת הנתבע, התנגדותו לשחרור יתרת הפיקדון מתבססת על הטענה לחובות נוספים של התובע (למשל בעמ' 38; ש' 29 בפרוט' 2). טענה זו לא ניתן לקבל.
ראשית, ספק רב אם בתום לב נטענה הטענה כאשר מסתבר שהנתבע לא עשה כל ניסיון לבוא חשבון אם התובע ולבחון את ההתחשבנות ביניהם.
שנית, אותה התחשבנות נעשתה במסגרת תביעה זו ולא נמצא שיש מקום להתחשבנות נוספת, למעט לעניין מניות אי.טי.ויו שעסקת רכישתן הובטח במחצית השנייה של הפיקדון, זו ששועבדה.
ושלישית, טענה זו הרי עושה פלסתר את אותה הסכמה לשעבוד חלקי בלבד של הפיקדון, הסכמה שהנתבעים שותפים לה.
לא נמצאה לפיכך כל הצדקה להתנגדות הנתבעים לשחרור מחצית הפיקדון שלא שועבדה.
23.5. באשר למחצית השנייה של הפיקדון ששועבדה, כאמור, אין מחלוקת על כך שמחצית מחלקו של התובע בפיקדון עודנה משועבדת להבטחת התחייבויות התובע בקשר עם עסקאות ההשקעה בחברת גפן ובחברת אי.טי.ויו. כך עולה מהודעת התובע שצורפה לתצהיר הנתבע (נספח יז').
בכל הנוגע להשקעה בחברת גפן, הרי שזו הסתיימה לפני זמן רב. כבר בהגשת התביעה שכנגד (21.6.15) טען הנתבע שעסקה זו הסתיימה והסבה לו הפסדים (סעיף 13 בתביעה שכנגד). לתצהיר הנתבע צורפו מסמכים המתייחסים לאותה השקעה (נספח ה' לתצהיר הנתבע) ואלו מלמדים על עסקאות שונות שנעשו עוד ב- 2012. הובהר איפה, שאותה השקעה שנעשתה בחברת גפן הסתיימה זה מכבר. ואם הסתיימה, הרי שניתן היה לערוך את ההתחשבנות בגינה זה מכבר ואף לעשות שימוש בחלקו של התובע בפיקדון, ככל שהתחשיב היה מורה על חוב בגין השקעה זו. אלא שהתחשבנות שכזו לא נעשתה מעולם. והטענה לחוב של התובע בגין עסקה זו (כפי שיצוין להלן) לא הוכחה. ומשכך – לאותה עסקת השקעה בחברת גפן לא יכול שיהיה משקל בסירוב לאפשר את שחרור חלקו של התובע בפיקדון.
בכל הנוגע לעסקת אי.טי.ויו, הרי שאף עסקת השקעה זו הסתיימה במהלך בירור התביעה אך ההתחשבות בגינה לא נעשתה. כך עולה מהצהרת ב"כ הנתבע במהלך הדיון (עמ' 14; ש' 12 בפרוט' 1). שוב, אף שכל המידע הדרוש לכך מצוי בידי הנתבע, אף שעסקת ההשקעה הושלמה כליל במכירת כל מניות אי.טי.ויו שהוחזקו – נמנע הנתבע מעריכת אותה התחשבנות.
ודוק, בסיכומים מטעמם (בסעיף 54) טוענים הנתבעים כי מכירת מניות אי.טי.ויו הושלמה כבר ביום 5.10.06. ומשמע, כ- 6 חדשים (!) לפני שהתקיימו דיוני ההוכחות. ובכל זאת לא טרחו הנתבעים למסור על כך הודעה, להסביר ולהציג את תוצאות ההשקעה. ואין כל דרך להבין את הסיבה לכך. אין כל דרך להבין מדוע מצא הנתבע להודיע לראשונה על סיום ההשקעה באי.טי.ויו בבקר ישיבת ההוכחות ולא לפני כן. כך בפרט כאשר הנתבע מודע לכך שמחצית חלקו של התובע בפיקדון משועבד אך ורק להבטחת אותה התחשבנות לסיום עסקת אי.טי.ויו.
23.6. באותה הודעה המבטאת את ההסכמה לשעבוד מחצית מזכויות התובע בפיקדון (נספח טז' לתצהיר הנתבע) נאמר בזו הלשון:
השעבוד יהיה בתוקף עד שנמכור את המניות בהחלטה משותפת, או שנגיע להסכם אחר ונעדכן אותך.
הוסכם איפה, שלשעבוד לא יהיה עוד תוקף לאחר מכירת המניות וניכר שבכך התכוונו הצדדים למצב בו מכירת המניות וההתחשבנות ייעשו בו זמנית, כך שניתן יהיה לבחון ולוודא אם צורך יש לשימוש בכספים ששועבדו, שמא נותר התובע חב כספים לנתבע בגין השקעה זו. וכיוון שהמניות נמכרו ודרישה לתשלום על בסיס אותה עסקה לא הוצגה – אין עוד לנתבע הזכות לטעון להמשך השעבוד. ודוק, אפשר ואותה התחשבנות תביא לכך שמי מהצדדים חב כספים למשנהו, אפשר שימצא שהתובע חייב לנתבע. אין בקביעה לעניין הפיקדון דבר עם התחשבנות זו שטרם נעשתה. כל שניתן לקבוע לעת זו היא שפקעה זכות הנתבע לשעבוד אותו חלק בפיקדון.
23.7. נוכח זאת, אני מקבל את טענות התובע וקובע שהשעבוד עליו הוסכם ביחס למחצית חלקו של התובע בפיקדון פקע וממילא שלתובע הזכות לקבלת מלוא חלקו בפיקדון.
הנתבע ידאג להעביר לנאמן את הסכמתו להשבת הפיקדון במלואו וככל שלא יעשה כן בתוך 14 יום מיום מתן פסק הדין, יחויב הנתבע לשלם לתובע סך של 380,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.