86. אני סבורה אפוא כי אם הנתבעת ביקשה ללכת בדרך פרשנית זו (אף שאינה מקובלת עלי ועל דעת הפסיקה), הרי שהיה עליה "לחדד את העיפרון" ולהתייחס להתחשבנות בינה לבין התובעת ולא להתחשבנות בינה לבין המזמין, לפלח את חשבונות התובעת ולצבוע באופן קונקרטי כל חשבון וחשבון ספציפי שלשיטתה של הנתבעת לא אושר או לא שולם על-ידי המזמין. ודוקו: כאמור בהחלטתי מיום 23.2.2015, נטל השכנוע לעניין התמלאות תנאיה של תניית גב-אל-גב – לרבות העובדה כי עבודותיה של התובעת עבורה אכן נפלו בגדר "כמויות שלא אושרו תחילה ע"י המזמין" וכי הנתבעת לא קיבלה "את התשלום הרלוונטי מהמזמין ו/או היזם" (כלשונה של תניית גב-אל-גב בהסכם) - מוטל על שכם הנתבעת, שכן מדובר, למעשה, בטענה מסוג של "הודאה והדחה".
אלא שדבר זה לא נעשה על-ידי הנתבעת ותחת זאת הנתבעת העדיפה להתבונן, כאמור, אך ורק על ההתחשבנות בינה לבין המזמין מבלי להשליכה כיאות ובאופן מסודר על ההתחשבנות בינה לבין התובעת.
יתרה מכך, אני סבורה כי הנתבעת לא נהגה בדרך זו רק עקב הזנחה או השמטה (על כך ראו מיד להלן), אלא משום שכאמור, שיטות ההתחשבנות היו שונות בתכלית וקשה מאד היה להשליך ממערכת הסכמית אחת לאחרת.
87. לא זו אף זאת. הנתבעת הודתה כי בפועל הדברים כלל לא פעלו בדרך של "צביעת" החשבונות שבין התובעת לנתבעת גב-אל-גב אל מול החשבונות שבין הנתבעת למזמין – לכל הפחות בתקופה הראשונה של הפרויקט, אך נראה שלמעשה אף מעבר לכך – ולדעתי אף מן הטעם הזה הנתבעת התקשתה מאד בהצבעה על חשבונות התובעת שלא אושרו או לא שולמו על-ידי המזמין; ובלשונו של מר הורוסוב עצמו בסעיפים 57-56 לתצהיר העדות הראשית מטעמו:
באשר לבדיקת כמויות העבודות אל מול מזמינת העבודה, אציין כי בחודשים הראשונים לביצוע העבודות העניין פעל, בלית ברירה, באופן מעט מסורבל, שכן רק לאחר מספר חודשים הוסדר הנוהל להגשת המסמכים לאישור המזמינה וקבלת אישורה.
בהתאם, לפנים משורת הדין, ובניסיון שלא לפגוע בתובעת עד שיוסדר התהליך אל מול מזמינת העבודות, הרי שבמקרים רבים הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא התשלומים שהגיעו לה, אף בהתעלם מהעובדה שטרם התקבל אישור המזמינה לחלק מהעבודות, ומתוך ידיעה ברורה של שני הצדדים כי מדובר בתשלומים "על החשבון", הכפופים לאישור המזמינה ולהתחשבנות מסודרת, אשר נערכת עם הגשת החשבון הסופי בפרויקט.
ראו גם הצהרה זהה של מר מילר בסעיפים 18-17 לתצהיר העדות הראשית מטעמו. כן הוסיף מר מילר והצהיר בסעיף 23 לתצהירו כי: