--- סוף עמוד 18 ---
38. בחלקו המסכם של פסק הדין, התייחס בית המשפט המחוזי לסעדים שהתבקשו על-ידי הרוכשים ודחה אותם נוכח קביעותיו בדבר אי הפרת הסכם הפשרה. בין היתר, התייחס בית המשפט המחוזי לסעד בגדרו ביקשו הרוכשים כי יוצהר שהתשלומים ששולמו על-ידם לרשויות המס לפני הסכם אוקטובר 2005 מהווים את מלוא התשלום שעליהם לשאת בו לפי הסכם הפשרה. בהתאם לקביעתו כי השומה החדשה היא המחייבת, קבע בית המשפט המחוזי כי הרוכשים לא מילאו אחר כל התחייבויותיהם על-פי הסכם הפשרה, עת לא שילמו את מלוא סכום המס לפי השומה החדשה. הרוכשים מלינים על קביעה זו, וסבורים כי מדובר בהכרעה בפלוגתא אשר לא התבררה בפני בית המשפט המחוזי.
39. אכן, הפרת הסכם הפשרה על-ידי הרוכשים היא פלוגתא שלא לובנה בבית המשפט המחוזי, אך דומני כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, שהתייחסה לדחיית הסעד ההצהרתי שביקשו הרוכשים, אינה מתיימרת להכריע בה. ניתן ללמוד, כי אף בית המשפט המחוזי לא סבר שמדובר בפלוגתא העומדת להכרעה בפניו. במסגרת ההחלטה בבקשה לאיחוד תובענות, התבטא בית המשפט המחוזי ביחס לפלוגתא ספציפית זו, באומרו:
"הטענות והעילות הנוספות הנטענות בתובענה שצירופה מבוקש, אינן עומדות להכרעה בתובענה שבפני – כגון, השאלה אם מילאו התובעים כאן [הרוכשים – צ.ז.] את ההסכם שבין הצדדים ושילמו את מלוא סכום המס אשר חל עליהם כתוצאה מאותו הסכם, ועוד טענות נוספות כמפורט שם".
משמדובר בפלוגתא שלא התבררה, ממילא היא לא מהווה השתק פלוגתא בין הצדדים (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 141-140 (1991)). ברי, כי פלוגתא זו תיבחן לגופה בתביעה הנוספת, בה היא עומדת לדיון. הקביעה האמורה הייתה אגבית בלבד והתייחסה אך לדחיית הסעד ההצהרתי שהתבקש על-ידי הרוכשים, ומשאין לה ממילא משמעות אופרטיבית, איני סבור כי יש מקום לקבל את ערעור הרוכשים בעניין זה.
40. לפיכך, סבורני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאי הפרת הסכם הפשרה על-ידי המוכרים עומד על בסיס איתן, ואין מקום להתערב בו; וכן סבורני כי אין מקום לקבל את ערעור הרוכשים לעניין הקביעה בדבר הפרתם את הסכם הפשרה, בשים לב לכך שזו הייתה אגבית וחסרת נפקות אופרטיבית.
--- סוף עמוד 19 ---
החיוב בחתימה על הסדר שוחט ותוצאותיו
41. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלקו השני של פסק הדין, שחייב את המוכרים לחתום על הסדר שוחט. כאמור, שני הצדדים מלינים על שנקבע בפסק הדין בעניין זה – הרוכשים סבורים כי היה מקום לפסוק גם סעד כספי בצד החיוב בחתימה על הסדר שוחט; ואילו המוכרים טוענים בגדר הערעור שכנגד כי לא היה מקום לחייבם בחתימה על הסדר שוחט מלכתחילה. דעתי היא כי יש לבטל את הקביעה בדבר החיוב בחתימה על הסדר שוחט, ובהתאם לדחות גם את טענותיהם של הרוכשים לגבי החיוב הכספי.