אם לא די באמור, ישנה חשיבות גם להשוואה לשנת 2009. בשנה זו, אין חולק כי המסעדה הופעלה על ידי הנתבעת. השוואת חודשים מרץ – מאי 2010 לחודשים המקבילים שנה קודם לכן, מעלה כי דווקא בחודשים מרץ –מאי 2010, ביחס לחודשים מקבילים בשנת 2009 ,הייתה קפיצה משמעותית בתפוסת מלון התובעת. אחוז התפוסה בחודשים הרלוונטיים בשנת 2010 הוא 58.6%. אין חולק כי מדובר באחוז תפוסה הגבוה ביותר. לעומת זאת, בשנת 2011 האחוז הממוצע עומד על 49%. אחוז התפוסה בשנת 2009 היה הנמוך ביותר ועמד על 41.3%- כלומר,אפילו נמוך יותר משנת 2011. אלא שבשנת 2009 הנתבעת כאמור,כן הפעילה את המסעדה. גם מסיבה זו לא ניתן לקבוע שהירידה בתפוסה בשנת 2011 (הגם שמדובר בתפוסה כללית ולאו דווקא תיירותית) נעוצה בסגירת המסעדה דווקא,שהרי גם בשנת 2009,
שנה שבה הפעילה הנתבעת את המסעדה, אחוז התפוסה היה נמוך אף יותר מאחוז התפוסה בשנת 2011!. בהערת אגב,אציין כי גם ביחס למלונות נצרת, אחוז התפוסה בשנת 2009 היה נמוך יותר משנת 2011 (57% לעומת 54%).
הנה כי כן בבוא בית המשפט להעריך האם ירידה בהכנסה היא פועל יוצא של סגירת המסעדה,יש חשיבות גם לנתוני שנת 2009. מפליא לפיכך, שהתובעת טרחה להציג נתונים על ממוצע רווחיות המלון למן 2008, אך נמנעה מלהציג נתונים, למצער לגבי שנת 2009, בקשר להכנסות משלושת המרכיבים של ארוחת בוקר, ערב ולינות תיירים (נספחים ג'1 עד ג'4 לתצהיר טולדנו).
בעניין זה אתייחס גם לטענת בא כוח התובעת ,אשר הפנה בחקירותיו, לפער בין סך התשלומים ששילם המלון לנתבעת לעומת סך התשלומים ששילם למסעדה החדשה (1,561,000 ₪ לנתבעת במשך 15 חודשים לעומת כמיליון ₪ בתקופה ארוכה יותר של 18 חודשים למסעדה החדשה). לא מצאתי בפער זה ,כשלעצמו,כדי לתמוך בטענת התובעת דווקא והוא יכול היה לנבוע גם מהתמורות שייתכן שחלו בפלח השוק התיירותי הרלוונטי בכל האיזור.
טענת התובעת כאילו חדר האוכל בקיבוץ-הפיתרון שהוצע על ידה לאורחיה בתקופה הרלוונטית,לא התאים לצליינים,לא נתמכה אף היא בכל ראיה.
בעניין זה אוסיף כי בתצהירו לא פרט טולדנו ,מדוע הצליינים העדיפו,לטענתו,את המסעדה על פני חדר האוכל שהמחירים בו יותר נמוכים יותר.תצהירו של טולדנו אף לא מתייחס לסוגיית המרחק שעלתה לראשונה בחקירתו.התובעת לא הציגה כאמור ראיה שהמרחק היה הגורם המרכזי, שהביא לביטול הזמנות (מה עוד שכלל לא הוכח ביטול הזמנות). גם השוואה בין ת/1 לנ/1 לא מביאה בהכרח למסקנה שמדובר בפער בלתי סביר בין מרחק המסעדה למלון לבין המרחק בין חדר האוכל למלון.