טופס בדיקת הרכב אינו יכול להחליף את הפרטים הנדרשים למילוי בטופס גילוי נאות בהתאם לחוק.
לפי הפרטים הרשומים במודעה , אותה צירף התובע לכתב התביעה (סוג הרכב, שנת יצור, מחיר, צבע וקילומטרז'), מדובר במודעה הרלוונטית, בעקבותיה הגיע התובע לרכוש את המכונית. הרישום במודעה כי לרכב לא היו תאונות מהווה הטעייה של הקונה.
התובע העיד כי הבין לאחר הבדיקה אצל הנתבעת 2 כי לרכב הייתה תאונה בחזית, אך לא הבין את חומרת התאונה או אם היו יותר מתאונה אחת, והחליט לרכוש את הרכב בכל זאת, בין היתר, כי הגיע מרחוק וכי סמך על הנתבעות.
ייתכן כי לו הנתבעת 1 הייתה מציינת מפורשות בטופס גילוי נאות כי הרכב עבר תאונות, כמה תאונות ומאיזה סוג - התובע היה בוחר שלא לרכוש את הרכב. גם אם היה התובע בוחר לרכוש את הרכב, היה עושה כן לאחר שמלוא המידע, לו הוא זכאי, פרוס בפניו.
לטענת הנתבעת ההפרש בין מחיר הרכב ברכישתו על ידי התובע למחיר הרכב במכירתו לחברת "לובינסקי טרייד" נבע מעמלה של 12% לפי מחירון לוי יצחק.
אין בפני כל ראיה, לפיה ניתן לדעת, על סמך מה הוערך הרכב בעת מכירתו לחברת "לובינסקי טרייד", כפי שהוערך, והאם נגבתה עמלה בגין טרייד אין או חלק ממנה, וממה נבע הפרש במחיר. זאת בשים לב לעובדה כי במקביל התובע אף רכש מחברת "לובינסקי טרייד" רכב חדש.
מכאן, ישנו קושי של ממש להעריך את גובה הנזק שנגרם לתובע, אם נגרם, או ש"הנזק" נבע מעמלת טרייד אין, כאשר ההחלטה של התובע למכור את הרכב לא נבעה מגילוי הליקויים הנטענים על ידי קומפיוטרטסט, במיוחד כאשר הליקויים הנטענים ברכב לא הוכחו כדבעי, כפי שכבר פירטתי לעיל.
בעניין זה ראה רע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.1.18): "בנוגע למצבים כאלה, עשוי בית המשפט "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות." (ההדגשה לא במקור מ.פ.ב.).