הלכה זו חזרה ונשנתה, ראה ע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול, פ"ד מט(5) 656; ע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נד(5) 418; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואחר' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואחר', פ"ד נט(6)625.
גרסתן האמורה של המשיבות במכתב המשיבות, ת/5, גם אינה משוללת יסוד, שכן לאור הסכם אפרידר, הוזרמו לרמט עשרות מיליוני ₪, השליטה בפועל ברמט, עברה לידי אפרידר אשר ניהלה את החברה במשך תקופה של כשנה וחצי, מינתה אנשים מטעמה, והוקנו לה זכויות החתימה בשמה של רמט. לכך, יש להוסיף כי רמט שילמה את חלקה בשכר המערערת, כמתחייב מהסכם אפרידר, ומבלי שהוצגה הסתייגות של מי מהמשיבות בעת הרלוונטית לביצוע התשלום.
נתתי דעתי לטענת ב"כ המשיבות המפנה לפסק דין הבנקים, שכאמור ניתן אחר פסק הדין נשוא הערעור, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה. עניינו של פסק דין הבנקים, הוא במחלוקת שהתגלתה בין הבנקים לבין עצמם, באשר לקדימותם כנושים של רמט ולאור הסכם בין-בנקאי. הצדדים לסכסוך היו הבנקים עצמם, מבלי שנשמעה עמדת הצדדים להסכם אפרידר, והמחלוקת נשוא הערעור לא נבחנה כלל ועיקר, ואף לא הייתה דרושה לצורך פסק דין הבנקים. משכך, אין בממצאים שבפסק דין הבנקים, כדי להוות השתק לגבי הצדדים שלפנינו. לא כל שכן, וכמות שטען ב"כ המערערת לפנינו, בית המשפט העליון בפסק דין הבנקים קבע במפורש כי עסקת אפרידר יצאה למעשה אל הפועל, הגם שלא הייתה ניתנת להשלמה.
לפיכך, אין מקום להתערב בממצא בית משפט קמא לפיה עסקת אפרידר הושלמה.
6. חיוב בשכר ראוי
לאור התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה עסקת אפרידר הושלמה, מצופה היה כי יחייב את החברות לשלם למערערת את השכר המוסכם, הנתבע על ידה, וכקבוע גם בהסכם אפרידר. חרף זאת, הגיע בית משפט קמא לידי מסקנה שיש לפסוק למערערת שכר ראוי, שכן אחרת תתעשר המערערת שלא כדין. סבורני כי בכך נתפס בית המשפט לכלל טעות ודוק;
אין חולק כי המערערת לא תבעה שכר ראוי, אלא אך ורק שכר מוסכם. הדבר עולה במפורש מכתבי הטענות, ומהראיות שהובאו על ידי בעלי הדין, לא כל שכן, המשיבות לא טענו שהשכר המוסכם אינו ראוי. הצדדים מכלכלים את צעדיהם, בהתאם לכתבי הטענות, ומשכך אין מקום ככלל שבית המשפט, יעורר מיוזמתו סעד, שלא נתבע ולא התעורר בכתבי הטענות (ראה ע"א 2161/11 דוד דרור ואחר' נ' יוסף פרץ ואחר' (לא פורסם, [פורסם בנבו], 5.2.13). אמנם ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות של פסיקת סעד שלא נתבע, אך זאת יעשה במקרים חריגים ובהתמלא מספר תנאים. בעניין זה אפנה לע"א 8854/06 חיים קורפו נ' משה סורוצקין (לא פורסם, [פורסם בנבו], 22.3.08) (להלן: "פס"ד קורפו"). בפס"ד קורפו, נתבע שכר טרחה מוסכם, בקשר עם טיפול משפטי של עורכי דין, המערערים. בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להעניק לתובעים דשם את הסעד הכספי לו עתרו, שכן הוא טרם התגבש, אך יש מקום לפסוק סעד הצהרתי בדבר זכאות המערערים לפיצוי, הגם שלא נתבע הצהרתי, וזאת לאחר שהתקיימו המבחנים לפסיקת סעד שלא נתבע, וכלשונו:
"הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש (ענין פילוסוף הנ"ל); השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר ואח', פ"ד מב(4) 365, 372); והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18)".