המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה, שאף אם נלך לשיטה המקלה עם המערערת, לפיה ניתן על יסוד מימון דק להקים חבות אישית, לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות, אזי המערערת לא עמדה בנטל להוכחת מימון דק בעניינן של החברות, כמו גם שלא הוכח כי התקיימו התנאים הדרושים להרמת המסך וחיוב אישי של המנהלות.
9. גרם הפרת חוזה
כאמור, בית משפט קמא, נמנע להכריע בפסק דינו, בטענת המערערת בדבר גרם הפרת חוזה, ומשכך נציין את עיקר טענות הצדדים בהקשר זה.
המערערת טענה בכתב תביעתה וכן בסיכומיה בבית משפט קמא, כי המנהלות, הן המוציאות והמביאות בחברות, וכי רק על פיהן יישק דבר בחברות. לעמדתה, פועלות ומונעות החברות אך ורק לפי השיקולים והמאווים של המנהלות, ולא טובת החברות היא שעומדת לנגד עיניהן. המערערת גורסת כי המנהלות החליטו שלא לשלם את השכר המגיע למערערת מהחברות, ובכך גרמו לחברות להפר את ההסכם שבין הצדדים, ללא צידוק וביודעין. בנסיבות אלה, כך נטען, התקיימו תנאי סעיף 62 לפקודת הנזיקין בדבר גרם הפרת חוזה, ומכוחו ניתן לחייב את המנהלות בתשלום השכר שלא שולם למערערת לפי ההסכם. המנהלות, לעומתה, טענו כי אין להן כל יריבות עם המערערת, והכחישו את חבותן לשלם את השכר המוסכם.
סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין, קובע:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי..."
סוגיית החבות האישית של נושא משרה בתאגיד, על יסוד גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, זכתה להתייחסות בפסיקה ובספרות. הנטייה היא שלא להטיל חיוב אישי על מנהלי חברה, בגין גרם הפרת חוזה על ידי החברה, וזאת יעשה רק אם: המנהלים לא פעלו בסמכות או שהוכח כי פעולתם נובעת ממניע פסול או בניגוד לטובת החברה, וכקביעת בית המשפט בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואחר' [פורסם בנבו] (27.10.97). (ראה גם ת.א. ת"א 2451/05 מרגליות סחר ושירותי חיטוי בע"מ נ' א.א. פוליטיב (1999) בע"מ ואחר' [פורסם בנבו] (2010)). אפנה גם לת.א. (י-ם) 915/88 לין ומשה רוסמן נ' אלכסנדר וייסמן, פ"מ, תשנ"ב, חלק שני, 1992. באותו מקרה, קבע הנשיא זילר כי אין נושא משרה בתאגיד, חסין מעוולת גרם הפרת חוזה, וכי ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לייחס לפועל בשם התאגיד ועבורו, חבות בעוולה האמורה. עם זאת, סבר בית המשפט שיש לבסס את הפטור מחבות האורגנים, על יסוד הגנת הצידוק הקבועה בסעיף 62 לפקודה, ולא על "תורת האורגנים". אפנה גם לספרה של פרופ' נילי כהן, "גרם הפרת חוזה", דיני הנזיקין העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ו, בעמ' 111-112. המחברת המלומדת סבורה כי בעוולה של גרם הפרת חוזה, קיימת הנחת יסוד לפיה קיים נתק משפטי, בין המשדל לבין המשודל, שיש בו כדי לחייב את המשדל בגרם הפרת חוזה. בהבדל, בדיני החברות, נמשך הקשר בין המנהל המשדל את החברה, להפר את החוזה שבינה לבין הצד השלישי, ולכן נשמט הבסיס לחלות העוולה. מוסיפה המחברת ומבהירה כי כל עוד פועל האורגן לטובת התאגיד, אזי גם אם מדובר בפעולה של הפרת חוזה, יש לאורגן הצדקה לפעולתו, וגם בכך טעם לשלול את תחולת העוולה על האורגן, זה גם הנימוק בדין האמריקאי לפטור לדירקטור מגרם הפרת חוזה (ראה שם, ה"ש 26 בעמ' 112).