בענייננו אין חולק כי המשיב לא צירף לבקשותיו לצו המניעה, הזמני והקבוע, תצהיר לתמיכה בעובדות. תצהיר לא צורף אף לבקשה לפטור מאגרה. יתרה מכך, לבקשה לצו מניעה זמני לא צורפה התחייבות עצמית לפיצוי מי שאליו מופנה הצו. אף על פי כן, קבע בית משפט קמא דיון בבקשה לצו מניעה זמני. בית משפט קמא, כזכור, ביטא את מורת רוחו מהליקויים הדיוניים הללו בכך שלא פסק לזכות המשיב שכר טרחת עורך דין, אולם הסתפק בכך.
11. סבורני כי הפגמים הדיוניים החמורים שנפלו בבקשותיו של המשיב מצדיקים התייחסות שונה מזו שמצאה ביטוי בפסק דינו של בית משפט קמא. אשר לאי-תשלום אגרה, קובעת תקנה 2(ג) לתקנות האגרות כי "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". כבר נפסק כי בהיעדר תשתית עובדתית מספקת לא יוכל בית המשפט להכריע בבקשה לפטור מאגרה (למשל, בר"ם 9439/11 רוטנשטרייך נ' עיריית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (2.1.2012)). עוד נקבע בפסיקה כי על בית המשפט לבחון טענות של בעל דין המלין על אי-תשלום אגרה, ואין לדחותן על הסף (רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ (1) 253 (1996)). להשלמת התמונה יוער כי אי-תשלום אגרה מספקת מהווה עילה למחיקת תובענה על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי. בענייננו, הן המערערים הן המשיבה 2 התנגדו למתן פטור מאגרה (ויוער, כי המשיבה 2, מדינת ישראל, היא בעל דין שלעמדתו יש ליתן משקל נכבד בשאלת האגרה, שכן לקופתה משתלמת האגרה; ראו למשל, ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט (1) 642 (2005); רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה, פ"ד ס (4) 535 (2006)). אף על פי כן, ניתן פסק דין סופי לטובת המשיב, וזאת מבלי ששולמה אגרה מראש או בדיעבד, ומבלי שניתנה הכרעה בבקשת הפטור מתשלום אגרה. כזכור, בפסק הדין חויבו המערערים לשאת בתשלום האגרה.
12. אשר לאי צירוף התצהירים: הטעם לצירוף התצהיר אינו טכני בלבד, אלא הוא בעל משמעות ראייתית חשובה. חשיבותו של התצהיר בכך שהוא-הוא יוצר את התשתית העובדתית עליה נשענות בקשות בכתב בהליכים אזרחיים (השוו, ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד (4) 126, 130 (1980); רע"א 394/90 רנדלר נ' ציון, פ"ד מד (1) 702 (1990)). בלא תצהירים לתמיכה בבקשה, אין בידי בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע בתיק. כך, בענייננו, בהיעדר תצהירים או עדויות לא יכול היה בית המשפט להגיע למסקנות בדבר מידת ההשפעה של התכנית על ההליך הפלילי, ולכן לא היה בסיס למתן צו המניעה הקבוע. הסכנה הנובעת מהכרעה שלא על בסיס תצהירים ותשתית עובדתית מלאה הינה שבית המשפט יעשה שימוש ב"ידיעתו הפרטית" אודות הצדדים או הטענות המועלות בפניו. כך, למשל, ישנה סכנה שבמקרה מעין המקרה דנא ישתמש בית המשפט בידיעתו הפרטית, בהנחה שזו קיימת, כדי להסיק מסקנות, למשל, לעניין השפעתה של התכנית על ההליך הפלילי או לעניין חשיבותו הציבורית של הנושא (והרי ברי, שבמקרה הנדון אין המדובר ב"ידיעה שיפוטית" שבה רשאי בית המשפט לעשות שימוש; ראו, רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פיסקה 8 [פורסם בנבו] (7.2.2005); אליהו הרנון "הפעלת הידיעה השיפוטית – אימתי וכיצד" עיוני משפט ד 5, 11-10 (1976); יעקב מלץ "ידיעה שיפוטית" המשפט ב 223, 230 (1995)). באופן פרדוכסלי, ייתכן שבמקרה דנא נעשה שימוש ב"ידיעה פרטית" שמקורה באמצעי התקשורת, ואולי אף באמצעי התקשורת אשר בהם פורסמו ידיעות אודות המשיב וההליך הפלילי בעניינו. הרי יש לזכור, כי פרט לנתונים בסיסיים שלא הייתה לגביהם מחלוקת, לא הונחה כל תשתית עובדתית בפני בית המשפט.