לסיכום נקודה זו, אנו סבורים כי שורת הפגמים הדיוניים שנפלו בבקשותיו של המשיב אינן בגדר "שטויות", כפי שסבר בא-כוחו. פגמים אלה חייבו את בית משפט קמא שלא להיעתר לבקשות, ולמצער לחייב את המשיב לפעול לתיקון הפגמים. משלא תוקנו הפגמים, אף לאחר הגשת הבקשות, מצדיק הדבר את התערבותה של ערכאת הערעור. אכן, אף אם מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית מסוימת, או נושא שכלי התקשורת השונים עסקו בו, אין מבקש הסעד זכאי לפטור מעמידה בכללים דיוניים בסיסיים.
15. זאת ועוד, בבואנו להכריע בערעור שבפנינו, איננו יכולים להתעלם מכך שמן החומר שבפנינו עולה כי בכלי תקשורת שונים הופיעו פרסומים בעניין ההליך הפלילי המתנהל נגד המשיב. בתוך כך, למשל, שודר בחדשות ערוץ 2 ראיון מפורט עם אחת המרואיינות העיקריות אשר מופיעה בתכניתם של המערערים (כך עולה מחומר שהוגש לבית משפט קמא על ידי המערערים, בלא התנגדות של המשיב). פרסומים אלו, כך אנו סבורים, מקהים במידה רבה את הפגיעה, אשר לפי הטענה גורמת תכניתם של המערערים למשיב (ראו והשוו, בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 [פורסם בנבו] (18.7.2005); בג"ץ 236/13 עוצמה לישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת התשע עשרה, פיסקה 29 [פורסם בנבו] (15.1.2013)). זאת ניתן לומר אף מבלי לצפות בתכנית עצמה. מכל מקום, כפי שצוין לעיל, אין מקום להכריע בשאלות העובדתיות לגבי מידת הפגיעה במשיב משלא צורפו תצהירים או עדויות לתמיכה בטענות אלה.
כמו כן, המערערים נתנו למשיב "הודעה מוקדמת" על השידור הצפוי, על דרך פנייה לבאי-כוחו של המשיב ומתן אפשרות להגיב על האמור בכתבה. יש יסוד להניח כי עובדה זו הובילה לנקיטת ההליך נגד המערערים (בניגוד לכלי התקשורת האחרים שפרסמו דברים ביחס למשיב מבלי לבקש את תגובתו). במתן האפשרות להגיב לאמור בכתבה, מילאו המערערים את חובתם העיתונאית. הותרת צו המניעה על כנו בנסיבות אלה עלולה ליצור מצב שבו "חוטא יוצא נשכר". דווקא גוף שמילא את חובתו העיתונאית לעניין בקשת תגובה מראש חשוף לצווי מניעה, בעוד גופים אחרים, שכנראה לא ביקשו תגובה מהמשיב, צפויים, אם בכלל, אך ורק לסנקציה בדיעבד. אין בכך כדי לומר שגוף תקשורת אשר ממלא את חובותיו העיתונאיות יהיה חסין מפני צווי מניעה, אולם כאשר גופים אחרים מפרסמים פרטים אודות ההליך ולא ננקט כלפיהם הליך פלילי או אזרחי, קשה לקבל שדווקא המערערים הם הגורם שעליו ייאסר הפרסום.