102. סיכומו של דבר, שיש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת האסיפה הכללית על כנה.
עניין "נחלים" - דיון
103. בניגוד לאגודת באר טוביה שם רוב החברים הם יצרני חלב, הרי שבאגודת נחלים רוב החברים אינם יצרני חלב, מה שמסביר מדוע בנחלים נתקבלה באסיפה הכללית החלטה הפוכה מזו שנתקבלה בבאר טוביה. כאמור, ערעורה של נחלים מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל את החלטת האסיפה הכללית לפיה יש לחלק באופן שוויוני את מניות תנובה בין כלל חברי האגודה, בהיותה מקפחת את המיעוט.
גם כאן, נוכח הדמיון בין שלשת המקרים שלפנינו, איני רואה צורך לשוב ולהידרש לאותן סוגיות אשר הוכרעו במסגרת הדיון בעניין ניר בנים לעיל. אי לכך, כשם שעשינו בעניין באר טוביה נעשה כאן, ונתמקד בטענות האגודה המייחדות ערעור זה. נפנה תחילה לטענות המהותיות הנוגעות להחלטת האסיפה הכללית.
104. האגודה טוענת כי הדיבידנדים שחולקו על ידי תנובה בגין יחידות ההשתתפות, חולקו באופן שוויוני בין חברי האגודה, מבלי שהמשיבים הביעו התנגדות לכך, מה שמעיד על כך שהם ראו במניות כהון האגודה; כי גם אם המשיבים מימנו את רכישת מניות תנובה, אין בכך כדי להקנות להם את הבעלות בהן; כי במשך שנים ניהלה האגודה הליכים נגד תנובה בעניין המיסוי של הדיבידנדים, באופן המוכיח שהמניות הן בבעלותה; וכי המשיבים מנועים מלתקוף את החלטת האסיפה הכללית, שכן נטלו חלק בהליכי קבלתה.
105. דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי אין להסיק מהתנהגות המשיבים ביחס לחלוקת הדיבידנדים בין כלל החברים משום ויתור על זכויותיהם במניות תנובה. חלוקת הדיבדנדים על ידי תנובה בהתאם למספר יחידות הההשתתפות שהוקצו לאגודות החלה ככל הנראה בשנת 2003 או בסמוך לכך (כפי שעולה מפסק הבורר בעניין ניר בנים). סכום הדיבידנד שחולק עמד על 374 ₪ בלבד לכל חבר, עובדה שלא הוכחשה על ידי המערערת. בנסיבות אלה, ומאחר שהיה מדובר בסכום נמוך, איני סבור כי יש להשתיק את המשיבים בשל כך שלא עמדו על חלוקה דיפרנציאלית של הדיבידנדים, ולא התנגדו בזמן אמת לחלוקתם בין כלל חברי האגודה. ודוק: לא נעלם מעיני כי אילו המשיבים היו עומדים בשעתו על חלוקת הדיבידנד לשיטתם, הם היו זכאים לקבל אלפי ₪ או שמא עשרות אלפי ₪, ולא סכום של 374 ₪, שהוא הסכום המתקבל בחלוקה שוויונית של הדיבידנד בין כלל חברי האגודה,. עם זאת, ספק עד כמה ניתן לייחס למשיבים מודעות למשמעות של חלוקה שוויונית של כספי הדיבידנד כמשקפת הסכמה לכך שהבעלות במניות תנובה היא של האגודה. כידוע, על מנת להסיק ויתור על זכות בדרך של התנהגות, "חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית, ושאינה משתמעת לשתי פנים" (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 570 (1979)). על כל פנים, אני נכון לאמץ קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי המשיבים לא מצאו הצדקה לפתוח ב"מלחמה" עם חבריהם לאגודה בגין הדיבידנדים, בהתחשב בסכומים הנמוכים יחסית בהם מדובר. ממילא, המשיבים לא מצאו עניין בשאלת מיסוי הדיבדנדים.