דין טענת ההתיישנות להידחות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ([פורסם בנבו], 21.7.2003), סעיף 8 לפסק הדין והאסמכתאות שם). מניין תקופת ההתיישנות לא התחיל מהיום בו מניות תנובה נרשמו בספרי האגודה כרכוש האגודה, באשר באותה עת טרם נתברר כי האגודה כופרת בזכותם של הרפתנים במניות תנובה. כפי שבעניין ניר בנים ובעניין באר טוביה המחלוקת עלתה על פני השטח עם החלטת האסיפה הכללית או עובר להתכנסות האסיפה הכללית, כך גם כאן, רק עם החלטת האסיפה הכללית בשנת 2007 נתברר למשיבים-הרפתנים כי בדעת האגודה לייחס את כל יחידות ההשתתפות לכלל חברי האגודה, ומכאן ואילך החל מירוץ ההתיישנות (השוו ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 56 (2003)). הוא הדין לגבי טענות האגודה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו חדלה תנובה מגביית עמלת שיווק, אשר אין בינו לבין לידתה של עילת התובענה דבר וחצי דבר.
110. התלבטתי אם אין לראות את מועד חלוקת הדיבידנדים שהתקבלו מתנובה בין כלל חברי האגודה, כמועד שממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות, שהרי מאותו מועד ניתן היה ללמוד כי האגודה דוגלת בחלוקה של מניות תנובה בין כלל חברי האגודה. ברם, לא נתברר מתי החלה חלוקת הדיבידנדים באגודה ולא הובאה ראיה על כך. בעוד שבסיכומי המערערים נאמר כי תנובה החלה בחלוקת הדיבידנדים בשנת 2000, הרי שבחלטת הרשם בעניין ניר בנים נאמר כי תנובה החלה בחלוקת הדיבידנדים בשנת 2004 וכך עולה גם מעדותו של מר יואב צור, שהוא אומנם רפתן מבאר טוביה אך העיד מתוקף תפקידו כחבר הנהלת התאחדות מגדלי בקר וחבר דירקטוריון מועצת החלב (עמ' 20 לפרוטוקול). מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2008, הרי שהתביעה לא התיישנה אם חלוקת הדיבידנדים החלה בכל מועד שהוא לאחר שנת 2001.
111. המערערת ניסתה להיבנות גם מההליכים בעניין ניר בנים, ומהעובדה שהעותרים שם פנו לרשם האגודות השיתופיות כבר בשנת 2001, בסמוך להחלטת ועידת תנובה. לטענת המערערת, התנהלות זו מוכיחה כי לא היה צורך בהחלטת האסיפה הכללית על מנת להצמיח את עילת התובענה, וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום החלטת ועידת תנובה. דין הטענה להידחות. עיון בכתב התביעה אשר הגישו העותרים בעניין ניר בנים לרשם האגודות השיתופיות מעלה כי כתב התביעה הוגש לאחר שנודע לעותרים על החלטת ועד האגודה לכנס את האסיפה הכללית כדי שזו תכריע בסוגיית שיוך המניות שהוקצו לאגודה על ידי תנובה. דהיינו, לא החלטת ועידת תנובה יצרה את עילת התובענה, אלא החלטת ועד האגודה לכנס את האסיפה הכללית על מנת לדון בחלוקה של יחידות ההשתתפות. ובקיצור, עילת התביעה נולדה רק כאשר נתקבלה החלטה של האסיפה הכללית, או משנתברר כי עומדת להתקבל החלטה של האסיפה הכללית, על חלוקת מניות תנובה באופן שוויוני בין כלל חברי האגודה.
112. אף טענת האגודה כי בית המשפט המחוזי העניק למשיבים סעד שלא נתבקש דינה להידחות. בכתב התביעה תבעו המשיבים את הסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו החלטת האסיפה הכללית בטלה, ולחלופין, להורות על עיכוב ביצועה עד להכרעת בית משפט זה בעניין ניר בנים; להורות לאגודה לנהוג בכספים אשר יגיעו מתנובה בהתאם להחלטת בית משפט זה בעניין ניר בנים; ולהורות לאגודה להמציא לתובעים (המשיבים דכאן) מסמכים וחשבונות. כן ביקשו המשיבים כי יינתן צו מניעה זמני אשר יורה על מניעת חלוקתם של 350,000$ (הסכום לגביו טענו המשיבים כי הוא משקף את זכויותיהם בפדיון מניות תנובה) עד להכרעה בעניין ניר בנים. בהמשך כתב התביעה נאמר כי אין בכתב התביעה משום ויתור על זכויות נוספות המגיעות להם, ככל שיתברר כי ישנן כאלה.